משל החץ המורעל
אדם ניגש אל הבודהה וביקש ממנו מענה לכל השאלות הפילוסופיות שהיו לו בטרם החל ללמוד ממנו ולתרגל עימו: "מה יקרה לאחר מותי? מה הייתי לפני שנולדתי? מה הוא המקור לכל התופעות? ענה לי על שאלות אלו ואהיה תלמידך".
הבודהה השיב ואמר:
"הנך כמו אדם שנפגע על ידי חץ מורעל ומבקש מהרופא שיציל אותו, אך אינו מוכן לקבל טיפול בטרם יענה לו הרופא על הסוגיות שמעסיקות ומטרידות אותו.
אם יאמר אותו אדם לרופא:
"לא אתן לך לשלוף את החץ עד אשר אדע מי הוא זה שירה בי את החץ, אם זה אציל, לוחם, סוחר או אביון.
לא אתן לך לשלוף עד אשר אדע את שמו ומעמדו.
עד אשר אדע את גוון עורו, אם שחור, חום, זהוב או לבן.
עד אשר אדע היכן הוא גר, אם בעיר, בכפר, בשוק.
עד אשר אדע את מבנה הקשת שבה ירה, אם מעוצבת בצורת קשת בודדת או כשתי קשתות.
עד אשר אדע מאיזה חומר עשוי מיתר הקשת, אם מגידי חיה או מסיבי העץ.
עד שאדע אם החץ קצר או ארוך.
עד שאדע את סוג הנוצה, אם של נשר, עיט או טווס."
אדם כזה ימות בטרם יספיק לרכוש את כל המידע הזה.
בדיוק באותו אופן, אם מישהו יאמר: "לא אלך בדרך שאתה מלמדני עד אשר תסביר לי את כל האמיתות הפילוסופיות, אותו אדם ימות בטרם אסיים להסביר לו את כל זה."
לסיכום:
אם האדם מודע שיש חץ בליבו, עליו קודם כל לשלוף אותו.
בזמן סכנה דיונים פילוסופיים לא יצילו את האדם.
קודם כל עשה, אח"כ תתמקד בשאלות הפילוסופיות ודיונים בדיעות ותפיסות – נעשה ונשמע.
הבודהה היה כרופא ומטפל, הוא הציע דרך מעשית לשחרור מצער וכאב.
הדהרמה הבודהיסטית אינה רק תרגול פילוסופי, זו פרקטיקה מעשית שיש לממש.
תרגום המשל: ענת צחור.
