משל הודי על עשרת הכסילים
בהודו הרחוקה חיו עשרה כסילים שהיו גם חברים. יום אחד יצאו למסע וחצו את הנהר.
לאחר שהגיעו לגדה השנייה רצו לוודא שכולם אכן חצו בבטחה ושלא נשכח או טבע אף אחד.
אחד מהם החל לספור, ובזמן שספר שכח לספור עצמו. "אני רואה רק תשעה חברים. אין ספק, איבדנו אחד. מי זה יכול להיות? "אמר.
"ספרת נכון? " שאל אחר, והחל לספור בעצמוו. אבל גם הוא מנה רק תשעה.
בזה אחר זה כל אחד מן העשרה מנה רק תשעה, כשכל אחד שוכח לספור את עצמו.
"אנחנו רק תשעה," הסכימו כולם, "אבל מי זה החסר?" שאלו את עצמם.
כל מאמץ שהם עשו כדי לגלות את האדם "החסר" נכשל.
"זה שטבע" אמר הרגשן ביותר מבין עשרת הכסילים, "איבדנו אותו." אמר ופרץ בבכי מר, והאחרים בעקבותיו.
כשראה אותם עובר אורח, בוכים על גדת הנהר, שאל את הסיבה.
הם סיפרו מה קרה ואמרו שאפילו אחרי שספרו כמה פעמים, לא יכלו למצוא יותר מתשעה.
כששמע עובר האורח את הסיפור, וכשראה את כל העשרה לפניו, ניחש מה קרה.
בכדי להבהיר להם שהם למעשה עשרה ולא תשעה ושכולם שרדו את חציית הנהר, אמר להם: "כל אחד מכם יספור את עצמו ובכל פעם שאחד מכם ייספר, אתן לו טפיחה על השכם כדי שיהיה בטוח שנספר ונספר רק פעם אחת. וכך האיש העשירי יימצא".
שמחו הכסילים על האפשרות למצוא את החבר ה"אבוד" שלהם וקיבלו את ההצעה שהציע עובר האורח.
בעוד עובר האורח מעניק טפיחה לכל אחד מהכסילים, זה שקיבל את הטפיחה ספר בקול רם.
"עשר," אמר הכסיל האחרון כשחטף את המכה האחרונה.
מבולבלים אך מאושרים הביטו זה בזה, "אנחנו עשרה" אמרו בקול אחד והודו לעובר האורח ששיחרר אותם מיגונם.
השמחה והאושר נמצאים עמוק בתוך הלב שלנו פנימה
את הסיפור הזה סיפר שרי ראמאנה מהרישי, מגדולי היוגים שחיו בהודו במאה הקודמת.
שרי ראמנה מהרישי לימד את תלמידיו שלא ניתן לראות בבהירות כאשר אנחנו עצובים, כועסים, לא מרוצים או מקנאים באחרים, והתוצאה היא שאנחנו הופכים להיות טיפשים ובורים. כמו עשרת הכסילים, שלא ראו את האמת ובעיקר שכחו את עצמם, כי טעו והצטערו צער מיותר.
אם מסתכלים ורואים בברור ניתן לגלות שהשמחה והאושר נמצאים עמוק בתוך הלב.
כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה רק לוותר על הרצון לחפש ולהשיג משהו מבחוץ שיעשה לנו טוב.
החיפוש הזה הרבה פעמים מיותר וגורם לנו לסבל וצער, כך אומר ראמנה מהרישי.
