המלצות ורשמים – ריטריטים וסדנאות יוגה ומדיטציה

תודה לך ענת המופלאה ומעוררת ההשראה, על ההובלה המוחזקת והרגישה- פנימה וקדימה, על גלי הנפש ואל תוך נבכי התודעה♥️
תודה לצוות המהמם – אתם הייתם עוגן משמעותי של ביטחון ואנושיות לאורך כל הדרך ♥️
ותודה לכולכם- חברים למסע, שותפים לדרך ולסוד החוויה.
♥️

סוף
קו רקיע ירוק
חצי שמש חצי צל
כל הקיטש שבעולם
אבל הפוך

בהירות וצלילות
יחפים פשוטים ושקטים
נשמות נעות בחלל
בלי קישוטים
בלי מבטים
בלי נימוסים
קנאים לקצב של עצמם
כמו ילדים

תיכף יתחיל שוב הרעש
תיכף הכל יהיה מהיר
מטשטש
תיכף נכיר בכאילו
כי כבר הכרנו באמת

איפה לכל אחד קשה
איזה חלקים בגוף חלשים יותר
איזה נוף ואיזה פרחים כל אחד אוהב
איזה פינה אהובה עליו בגן

והנה השער נפתח
ואני מפחדת לצאת
לעולם שעד אתמול הכרתי וכעת זר לי
משיטפון החושים שמחכה לי
ממפגשי עיניים ודיבור מהירים מדי
לעיתים חסרי משמעות
לעיתים חסרי רצון

היה לי ככ קשה כאן
כמה סבל
מסע הנפש למעלה ולמטה בעצימות בלתי נתפסת
והצעד מחוץ לשער המנזר משתק אותי
הגיעה השעה
אפשר ללכת
אבל אני יושבת בחדר לכתוב

אולי אם אכתוב מספיק ואכסה את הכל
אכסה גם על הנפש
ויהיה בי אומץ לצאת?

מה עם פרצה מלחמה נוספת
אם מישהו חולה
מה עם קרה אסון
כמה נעים לא לדעת
כמה טוב בעולם המקביל הזה שנפתח לי
יותר רחוק מחוץ לארץ
זה החלל החיצון

זו הפעם הראשונה שביקרתי במסדרונות הנפש הרועשים השקטים ודוברי האמת
תודה על הכל
אשוב עוד אשוב

תודה לענת על ההדרכה המדויקת, ועל הרעננות והקלילות שאת מפיצה סביבך. את נותנת השראה ודוגמא אישית חיה לכל מה שאת מדברת. האמון שאת נותנת במי שמוכן לעבור את התהליך הוא מחזק ומרגש בכל פעם מחדש!
תודה לכל המתרגלים ולאנרגיה הנחושה שהבאתם אתכם, ועל שחלקתם רגעי שיא ושפל באומץ רב.
עד הפעם הבאה 🙂

היום קמתי יקיצה טבעית בשעה 4:30 בדיוק, לא מקריות בכלל, משהו עמוק בימים שעברנו יחד התחיל כל יום בשעה הזו בדיוק 4:30, והנשמה העירה אותי בכמיהה עמוקה אליו שוב.

״ חופים הם לפעמים געגועים לנחל …״

כותבת לכם כי היום אני חשה געגועים אליכם, כל אחד ואחת מכם.
מהדברים האלה שמעריכים רק כשהם אינם יותר.
חסרים לי הימים איתכם, הישיבות באולם איתכם, ההליכות באולם איתכם, הזמן לימוד שלי לבד ובו זמנית איתכם, הנופים, הטבע, היופי בכל פינה, האכילה השקטה, החושך שהתחיל וסיים כל יום – איתכם.
לא תקשרנו לא במילים, בקושי במבט, ובטח לא במגע, ובכל זאת יש בי געגוע למשהו מכם שנגע לי ברובד שאני לא הבחנתי בו עד היום ולא באמת מבינה עדיין.

משהו ב״לבד״ שלי חווה המון ב״יחד״ איתכם, היום הכתה בי ההכרה שהתקשורת שלי איתכם היתה שקטה ובכל זאת עמוקה משחשבתי.

מאחלת ״בריאות, אושר ושלווה״ לכולכם.

תודה ענת על שיעור מדהים ומופלא ❤️

ויפסנה היא מסע לאמיצים. קשה קשה אבל מתגמל בצורה אין סופית. זה מסע שהולך איתי כל יום, שזור בתנועותיי בעולם. ויפסנה היא אפשרות להרחבת תודעה, לצליחת מצבים קשים בצורה חדשה ובהירה.
ענת היא עומדת בראש המסע, היא מורה אמיתית, בכל המובנים.
מורה מקצועית, מדויקת, אותנטית. מעבר לכך שהיא המורה, היא דוגמא חיה לכל המילים שנשמעות מפיה. היא הולכת את התורה אותה היא מדברת. היא מעוררת השראה ובהירות כזו שנצרבות להמשך החיים. ענת והויפסנה פועמות בי כל יום, ואני בהודיה על כך.

אני עברתי את החוויה הזו כמה פעמים בחיי וכבר מצפה לפעם הבאה. ממליצה מכל ליבי. זו חוויה שמשנה חיים!

ענת יקרה, תודה על הכל.

היה לי מאד עוצמתי ומדוייק לצרכי. יש לפני עוד דרך ארוכה. קמתי הבוקר והתחלתי לצעוד בה.

מרגישה שאני צמאה לעוד מהדבר הזה.

שלושים שנה שאני רוצה ומפחדת להתנסות בויפאסנה.
גם הפעם פחדתי. לכן בחרתי להגיע לענת המנוסה, לעין כרם היפה, רק לארבעה ימים…
ועכשיו "משתוקקת משתוקקת משתוקקת" לעשרה ימים😊
כמו שאמרת ענת, אנשים שאלו איך היה… מצאתי עצמי עונה בצמדי מילים כמו "סבל והנאה", "קשה ורך", "קשוח ומרכך" – גם וגם.
חשה הודיה גדולה על הכלים לריכוז, התמקדות, שלווה וטיפוח התודעה, שאין ספק שימשיכו ויעמיקו עוד יותר ליום יום.
תודה רבה גם לעודד ויתר השותפים.
מי יתן ונמשיך לתרגל בהליכה, ישיבה וכל פעולה או מחשבה🙏

קשה לסכם מסע עמוק ומשמעותי שכל תכליתו היא ההוויה עצמה.
מסע של כניסה לחדרים העמוקים והחשוכים ביותר של הנפש, מסע של הורדת משקפי המציאות המדומה ואיתן המסכות אותן אנו משחקים ביום יום וכתוצאה מכך הצצה אל האמת האבסולוטית, בצורה אותנטית, כפי שהיא ללא צורך בפרשנות.

"To the man's who's mind is silent, the whole universe surrenders" Lao Tzu

"קול קורא למדוט, למדוט…"

המפגש הראשון שלי עם ויפאסנה היה לפני למעלה מעשור, בפושקר, שביקשו ממני לשמור על צעירה ישראלית בבית חולים ש"איבדה את זה" במהלך ויפאסנה. זה היה מחזה לא פשוט בכלל.
מאז, כמו הרבה מצבים בחיים שלי, יש בי משהו שרוצה לעשות תיקון לחוויות לא טובות, ואולי אפילו דווקא המקומות שהמפגש הראשוני אתם היה לא מוצלח- מסקרנים אותי אפילו יותר.

כאמור,לפני כמה ימים, יצאתי מהפרדס במנזר האחיות בעין כרם אחרי סדנת ויפאסנה של 5 ימים בהובלתה של ענת צחור, שכל מילה שאומר לגביה- לא תתאר את מה שהיא הייתה בשבילי בימים אלו- משענת, מלאך שומר, מראה, אך בעיקר מורה.

אני כותב, בין היתר, ובעיקר, כדי לסייע לעצמי לעבד את החוויה, שמבחינתי הייתה הדבר הכי קשה, הכי מדוייק, והכי מתגמל שעשיתי בחיי על כה (אולי רק להיות אבא עולה על זה).
אני עובר על הדברים שכתבתי בפנקס הקטן שלי לאורך הסדנה ובוחן את המקום שלי מולם כעת, מחוץ לרחם. את חלקם אנסה לנסח.
כמובן שאין לי שום יומרה או יכולת לומר שום דבר על ויפאסנה או על מדיטציה, אלא רק את הפרשנות שלי אליהם מתוך מה שאני חוויתי.

הדבר הראשון הקבוע שכולם שואלים אותי מאז שחזרתי הוא "איך היה לא לדבר 5 ימים?!". ואני לא מבין את השאלה. כלומר- אני כן מבין. גם אני חשבתי שויפאסנה זה לא לדבר. אבל בחוויה של אחרי, אני לא מבין את השאלה.
האתגר הוא לא השקט שבחוץ- הוא הרעש בפנים. כמה רעש יש בפנים.
ולא רק שצריכים לחיות עם הרעש הזה- צריכים להתעמת אתו, לעמוד מולו- לשלוט בו.
זה מבחינתי תמצית של כל מה שעשיתי שם- למדתי לשלוט ברעש שבראש שלי.

כמעט 10 שעות ביום (בסאשנים של 50 דקות) ישבתי על הכרית באולם התרגול, בעיניים עצומות לרווחה,בלי לזוז, בלי לגרד- ואימנתי את הראש שלי לקחת שליטה (הייתי אומר מיינד, אבל זה גורם לי להרגיש מתנשא).
היו עוד תרגולים מעבר לזה (מדיטציה בהליכה), אבל העניין שלי (ונראלי לי של רוב הקבוצה) היה עם הישיבה. לכל תרגול מחדש הגעתי בחרדת קודש ועם תפילה עמוקה שאצליח לנצח גם את התרגול הזה.
אבל מה הבעיה להתרכז בנשימה,על כרית,לשכוח מהכל ומכולם? כי שם מתחילים הרעשים, שם מתחילות המחשבות, שם מתחילות התחושות ושם עולים הכאבים.
הקלישאה אומר שאם אומרים למישהו לא לחשוב על פיל ורוד- אין לו ברירה אלא לחשוב על הפיל, כנ"ל לא למצמץ או לבלוע את הרוק.
אז יש ברירה. יש דרך.
ומה שהדהים אותי בדרך הזו היא שבמקום הנטייה הטבעית שלי להעלים דברים על ידי התעלמות מהם- כאן ההתמודדות היא דרך מפגש חזיתי אתם, באמצעות "קרן לייזר" של תשומת לב. ואז, כבמעשה קסמים- ההפרעות נעלמות. נעלמות. בחיי.

אגב, עלתה לי גם תובנה חינוכית מהלימוד הזה. הרבה אנחנו עסוקים בשאלה איך להתמודד עם הפרעות בכיתה. אז יש כאלו (כמוני) שמתעלמים ככל הניתן, יש שמשליכים החוצה את הגורם להפרעה. אך כאן יש דרך נוספת- להביט בהפרעה, במפריע, בילד. וכן. ההפרעה תיעלם. זה בדוק. (בחינוך קוראים לזה "לראות את הילד", אגב).

כניסה למדיטציה, כמוה לכניסה לים המלח. כל הכאבים והפצעים צפים- אך מה שיותר את הכאב- הוא גם מה שמשכך אותו.
ה"קלות" שבה כאבים "נעלמים" בילבלה אותי. לא הבנתי- אז כאב לי הגב או לא כאב לי הגב?!. ומה זה כאב בכלל? שאלתי את השאלה הזו את ענת בשיחה האישית היומית (פעם ביום מותר לדבר איתה 5 דקות לשאול שאלות). שאלה אותה- "כאב לי או לא כאב לי?"- והיא ענתה בפשטות: "כשכאב לך- כאב לך, כשהפסיק לכאוב לך- כבר לא כאב לך". הרגשתי שהיא צודקת, למרות שאני לא בטוח מה היא אמרה.

מילה על כללים. גם כאדם וגם כמורה, אף פעם לא היה לי כבוד מרובה לכללים (רבים יכולים להעיד על כך). מבחינתי, כללים נועדו למנוולים שלא יודעים לשלוט בעצמם ולחיות בחברה. תקנונים, חוקים, הלכות וכיוצא באלו- יושבים אצלי באזורים המאוסים והאינפנטיליים של החיים. אנשים נורמטיביים לא צריכים כללים (באופן כללי (: )
ואז שוב. ראיתי צד חדש בנוגע לתפיסה המוקדמת שלי.
מעולם בחיי לא הייתי תחת כללים נוקשים כמו שהייתי בויפאסנה (אולי בחורב יסודי).
להלן מקצתן:
השכמה (עצמאית) ב4 בבוקר
אסור לדבר או ליצור קשר בכל אופן שהוא עם כל אדם שהוא (גם מי שישן מיטה לידך).
יש 2 ארוחות צמחוניות ביום כאשר האחרונה היא בשעה 13:00 ואחריה- כלום (מי שממש במצוקה יכול לעוף על תמר אחד בשעה 16:30).
כמובן שאין טלפונים או כל קשר אחר לעולם החיצון.
אסור לצאת מגבולות המנזר.
אסור לקרוא כלום, לשמוע מוזיקה ואפילו לכתוב (טוב, בזה קצת חיפפתי)
אפילו להתלונן למורה שנגמר הנייר אסור- אפשר להשאיר פתק בקופסה.
ועוד כהנה וכהנה…

הכללים שמרו עלי. אפשר לומר שיותר מאשר אני שמרתי את הכללים- הכללים שמרו עלי.
זה לא היה יכול לעבוד בלי הכללים. הכללים נתנו לי ביטחון, נתנו לי חופש.
אני קצת במבוכה ביחס לכללים בחיים מחוץ למנזר. האם מה שחסר לי הם עוד חוקים והגבלות? האם שמירה אדוקה על הכללים- תהפוך אותי למורה טוב יותר? אני חושב שלא.
אני חושב שמה שהפך את הכללים לאפקטיביים כל כך בויפאסנה היה שהתמסרתי אליהם בצורה מוחלטת מתוך בחירה חופשית. גם הכללים הכי נוקשים לא ניתנו בכפייה ( טוב זה קצת נשמע כמו כת, סורי). בקיצור- נשאיר את הסוגייה הזו ב"דרוש עיון".

בשישי, בין השמשות היה לי רגע קומי. הייתי באמצע תרגול הליכה. ואז שמעתי צלילים מחוץ למנזר, משכונת עין כרם, בטח איזה רכב נחמנים שמפעיל שירי שבת בקולי קולות. "לכה דודי לקראת כלה..". אני הדוד. אני הולך. ואז חשבתי שבעצם אני כמו התחלה של בדיחה- אני מתרגל תורה בודהיסטית, במנזר נוצרי ושומע צלילים יהודיים. ממש קוסמופוליטי אני.

בתרגול האחרון של הריטריט קרה לי הדבר שאפילו לא חשבתי שיכול עוד לקרות לי. ישבנו כרגיל באולם, אך במקום לשים לב לנשימות, ענת ביקשה מאיתנו לשים ידיים על הלב ובצורה ממש לך מתיחה- למתוח את הלב ולפתוח אותו. ואז, כשהלבבות שלנו פתוחים היא התחילה לומר תפילה במבנה שחזר על עצמנו:
"מי יתן ואני אהיה בבריאות, אושר ושלווה"….
"מי יתן והמורים שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה". (במאמר מוסגר, מופלא בעיני המקום המרכזי שהויפאסנה נותנת למורה בחייו של האדם. וזה גם המקום להודות למורי ורבי שרגא בר און, שכמו הרבה דברים שני העשורים האחרונים- פתח בפני את העולם הזה)
"מי יתן וההורים שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה".
"מי יתן והילדים שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה".
"מי יתן והמשפחה שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה".
ואז, פשוט התחלתי לבכות את חיי, בעצימת עיניים. ואני שומע שכך אצל כולם. והבכי נמשך ונמשך דקות ארוכות חד פעמיות.
(לא יודע אם זה קשור, אבל מאז, אין יום שאני לא מרגיש שאני על סף בכי. בכי ממש מילד ישן, מחשבה חדשה או כוס תה). הלב עדיין פתוח כנראה.

בקיצור (עכשיו אתה נזכר לקצר?),
אני מרגיש שזכיתי לראות עולם שלא ידעתי על קיומו. עולם שיש בו אמת, אחרי שכבר חשבתי שלעולם לא אשתמש במושג הקיצוני הזה. פגשתי את עצמי, בפרפרזה לבובר ביחסי "אני-אני" בצורה הכי קשה ומתוקה שיכולתי לדמיין.
אני מאחל לעצמי למצוא את הכוחות לחזור שוב.
האם אני ממליץ לאחרים לעשות ויפאסנה? שאלתי את ענת בעוד אחת מהשיחות האישיות "האם כולם יכולים לעשות ויפאסנה?" והיא ענתה "כולם ראויים לעשות ויפאסנה".

ולכל מי שדואג לי או חושב שגם אני "איבדתי את זה", תודה על הדאגה,
אני אותו מתן,
רק קצת יותר מתן.

תודה רבה ענת על סופ״ש מלא בתובנות, שלווה ושקט.
הגעתי עם המון שאלות על עצמי והסביבה וכל ערב בשיחת דהרמה ענית לי מחדש על שאלות שאפילו לא שאלתי אותך באופן אישי.
הרגשתי את הקסם שבמנזר, נהניתי ללכת שם יחפה ולהרהר בלי תחושת שיפוטיות באוויר.
כולם היו זרים לכולם והיה מקסים לשמוע את הקולות החדשים כשנשברה השתיקה בסוף הריטריט.
תודה על שיתוף החוכמות ועל תזכורת חשובה ונחוצה מאוד על כך שבסוף הכל חולף 🕉