המלצות ורשמים – ריטריטים וסדנאות יוגה ומדיטציה

"קול נשימה ודממה" כך זה נקרא, מסקרן ומעורר עניין ובשביל מי שאף פעם לא לקחה חלק בריטריט זה היה כמו קריאה ישירה לבוא, ככה הרגשתי ואני כל כך שמחה שהקשבתי.
3 ימים של התבוננות פנימית ופיזית בהנחיית ענת ורקפת.

שילוב ייחודי של צלילים, קול וגוף והכל בתוך התודעה, חוויה ייחודית במקום שקט וקסום. ממליצה בחום.
תודה ענת ורקפת ❤

ממליצה בחום רב על ויפאסנה עם ענת. זו חוויה חזקה מאוד שמטעינה באנרגיה ובעוצמות. ענת, בתשוקה רבה ובמלוא המקצועיות, מובילה ומלווה תהליך עומק, מדייקת ומאירה את הדרך. זה תהליך שנותן כלים להתבוננות פנימה, אל הטבע של עצמי. מפגש אינטימי עוצמתי עם כל מה שעולה, ועם פוטנציאל אינסופי לפרימה ושחרור, מביא איתו בין היתר תחושה של שקט, יציבות והתעלות.

ענת יקרה
תודה על אחת החוויות המשמעותיות והמעצימות בחיי.
תודה על היותך המורה הנכונה בזמן הנכון
ועל חמישה ימים מופלאים
🙏

אני ממליצה בחום על הריטריט של ענת.
זו הפעם החמישית שאני מגיעה לריטריט ויפאסנה בהנחייתה.
כל פעם הייתה שונה הן מבחינת ההנחיה והן מבחינת החוויה אבל ללא קשר להרכב הקבוצה, ענת מפליאה לייצר מרחב בטוח ותומך תרגול.
התהליך הוא מאתגר מאוד אבל ענת יודעת לעודד את הנחישות הדרושה על מנת להצליח להתמסר לדרך ולהנות מפירותיה.
המיקום והתנאים הפיזיים בהנחייה החכמה והחומלת של ענת הם מרחב בטוח לצמיחה והתפתחות.
היה קשוח ומאתגר פיזית ונפשית אבל אין לי ספק שאני אחזור בקרוב.

מודה מקרב לב.

ויפסנה היא מסע לאמיצים. קשה קשה אבל מתגמל בצורה אין סופית. זה מסע שהולך איתי כל יום, שזור בתנועותיי בעולם. ויפסנה היא אפשרות להרחבת תודעה, לצליחת מצבים קשים בצורה חדשה ובהירה.
ענת היא עומדת בראש המסע, היא מורה אמיתית, בכל המובנים.
מורה מקצועית, מדויקת, אותנטית. מעבר לכך שהיא המורה, היא דוגמא חיה לכל המילים שנשמעות מפיה. היא הולכת את התורה אותה היא מדברת. היא מעוררת השראה ובהירות כזו שנצרבות להמשך החיים. ענת והויפסנה פועמות בי כל יום, ואני בהודיה על כך.

אני עברתי את החוויה הזו כמה פעמים בחיי וכבר מצפה לפעם הבאה. ממליצה מכל ליבי. זו חוויה שמשנה חיים!

בגיל 46, מעיזה לראשונה לעשות ויפאסנה, אמצע פברואר, הרי ירושלים. הפחד הגדול שלי לא היה בשתיקה המוחלטת או הקימה המוקדמת אלא אל מול הישיבה הממושכת, הגוף כבר לא גמיש כמו בגיל 20.
ואכן הקושי שלי היה בישיבה הממושכת והנסיונות להשתלט על סחרחרת המחשבות. אבל עשיתי את זה והתמדתי עם כל הכאב הפיזי והקושי לשבת במקום אחד זמן רב.
מהחוויה העצומה הזו אני לוקחת איתי ליומיום את העבודה על חוסר השקט הפנימי שלי, להאט בפעילויות יומיומיות, במחשבה, לעשות דברים מתוך תשומת לב, בין אם מדובר באכילה או בעבודה מול המחשב.
תודה ענת על ארבעה ימים מלאי השראה, על הבחירה במקום כה קסום כדי לאפשר לנו מרחב של שקט ונשימה בימים לא פשוטים

כבר שנים שאני רוצה לצאת לריטריט ויפסאנה, בלי לדעת בדיוק מה זה. הסתדרו הכוכבים ויצאתי להרפתקה בספטמבר 2024 עם צפיות לשקט, התנתקות, ריסטארט – קיבלתי את כל זה ויותר במכפלות.

גיליתי עולם. זו חוויה עוצמתית ששילבה רוגע, שקט והתנתקות יחד עם התבוננות פנימה, והתכווננות. היו רגעים של אושר, הכרת תודה, של שלווה חיצונית ופנימית, וגם של קושי, ומשם צמיחה, ובעיקר חשיפה לעולם גדול ומרתק.

ממשיכה בימים שאחרי לחקור ולהעמיק בעזרת טכניקות שלמדתי בריטריט, ונפתחה לי סקרנות לגלות עוד – מרגישה שזה רק קצה המזלג.

אין ספק שהחוויה והלמידה השפיעה עלי כבר ביום יום שלי, שינתה משהו בי לטובה. נתנה לי הזדמנות בתנאים מאוד מוגנים שאין אותם ״בחוץ״ להגיע למודעות לגבי חלק מהתבניות הקיימות אצלי שלא קידמו אותי, להתבונן בהם, לשבור אותן ולבנות התחלה של תבניות והרגלים חדשים שיותר נכונים לי.

מודה על ההזדמנות. חוויה עוצמתית, מפתחת ובונה.

"קול קורא למדוט, למדוט…"

המפגש הראשון שלי עם ויפאסנה היה לפני למעלה מעשור, בפושקר, שביקשו ממני לשמור על צעירה ישראלית בבית חולים ש"איבדה את זה" במהלך ויפאסנה. זה היה מחזה לא פשוט בכלל.
מאז, כמו הרבה מצבים בחיים שלי, יש בי משהו שרוצה לעשות תיקון לחוויות לא טובות, ואולי אפילו דווקא המקומות שהמפגש הראשוני אתם היה לא מוצלח- מסקרנים אותי אפילו יותר.

כאמור,לפני כמה ימים, יצאתי מהפרדס במנזר האחיות בעין כרם אחרי סדנת ויפאסנה של 5 ימים בהובלתה של ענת צחור, שכל מילה שאומר לגביה- לא תתאר את מה שהיא הייתה בשבילי בימים אלו- משענת, מלאך שומר, מראה, אך בעיקר מורה.

אני כותב, בין היתר, ובעיקר, כדי לסייע לעצמי לעבד את החוויה, שמבחינתי הייתה הדבר הכי קשה, הכי מדוייק, והכי מתגמל שעשיתי בחיי על כה (אולי רק להיות אבא עולה על זה).
אני עובר על הדברים שכתבתי בפנקס הקטן שלי לאורך הסדנה ובוחן את המקום שלי מולם כעת, מחוץ לרחם. את חלקם אנסה לנסח.
כמובן שאין לי שום יומרה או יכולת לומר שום דבר על ויפאסנה או על מדיטציה, אלא רק את הפרשנות שלי אליהם מתוך מה שאני חוויתי.

הדבר הראשון הקבוע שכולם שואלים אותי מאז שחזרתי הוא "איך היה לא לדבר 5 ימים?!". ואני לא מבין את השאלה. כלומר- אני כן מבין. גם אני חשבתי שויפאסנה זה לא לדבר. אבל בחוויה של אחרי, אני לא מבין את השאלה.
האתגר הוא לא השקט שבחוץ- הוא הרעש בפנים. כמה רעש יש בפנים.
ולא רק שצריכים לחיות עם הרעש הזה- צריכים להתעמת אתו, לעמוד מולו- לשלוט בו.
זה מבחינתי תמצית של כל מה שעשיתי שם- למדתי לשלוט ברעש שבראש שלי.

כמעט 10 שעות ביום (בסאשנים של 50 דקות) ישבתי על הכרית באולם התרגול, בעיניים עצומות לרווחה,בלי לזוז, בלי לגרד- ואימנתי את הראש שלי לקחת שליטה (הייתי אומר מיינד, אבל זה גורם לי להרגיש מתנשא).
היו עוד תרגולים מעבר לזה (מדיטציה בהליכה), אבל העניין שלי (ונראלי לי של רוב הקבוצה) היה עם הישיבה. לכל תרגול מחדש הגעתי בחרדת קודש ועם תפילה עמוקה שאצליח לנצח גם את התרגול הזה.
אבל מה הבעיה להתרכז בנשימה,על כרית,לשכוח מהכל ומכולם? כי שם מתחילים הרעשים, שם מתחילות המחשבות, שם מתחילות התחושות ושם עולים הכאבים.
הקלישאה אומר שאם אומרים למישהו לא לחשוב על פיל ורוד- אין לו ברירה אלא לחשוב על הפיל, כנ"ל לא למצמץ או לבלוע את הרוק.
אז יש ברירה. יש דרך.
ומה שהדהים אותי בדרך הזו היא שבמקום הנטייה הטבעית שלי להעלים דברים על ידי התעלמות מהם- כאן ההתמודדות היא דרך מפגש חזיתי אתם, באמצעות "קרן לייזר" של תשומת לב. ואז, כבמעשה קסמים- ההפרעות נעלמות. נעלמות. בחיי.

אגב, עלתה לי גם תובנה חינוכית מהלימוד הזה. הרבה אנחנו עסוקים בשאלה איך להתמודד עם הפרעות בכיתה. אז יש כאלו (כמוני) שמתעלמים ככל הניתן, יש שמשליכים החוצה את הגורם להפרעה. אך כאן יש דרך נוספת- להביט בהפרעה, במפריע, בילד. וכן. ההפרעה תיעלם. זה בדוק. (בחינוך קוראים לזה "לראות את הילד", אגב).

כניסה למדיטציה, כמוה לכניסה לים המלח. כל הכאבים והפצעים צפים- אך מה שיותר את הכאב- הוא גם מה שמשכך אותו.
ה"קלות" שבה כאבים "נעלמים" בילבלה אותי. לא הבנתי- אז כאב לי הגב או לא כאב לי הגב?!. ומה זה כאב בכלל? שאלתי את השאלה הזו את ענת בשיחה האישית היומית (פעם ביום מותר לדבר איתה 5 דקות לשאול שאלות). שאלה אותה- "כאב לי או לא כאב לי?"- והיא ענתה בפשטות: "כשכאב לך- כאב לך, כשהפסיק לכאוב לך- כבר לא כאב לך". הרגשתי שהיא צודקת, למרות שאני לא בטוח מה היא אמרה.

מילה על כללים. גם כאדם וגם כמורה, אף פעם לא היה לי כבוד מרובה לכללים (רבים יכולים להעיד על כך). מבחינתי, כללים נועדו למנוולים שלא יודעים לשלוט בעצמם ולחיות בחברה. תקנונים, חוקים, הלכות וכיוצא באלו- יושבים אצלי באזורים המאוסים והאינפנטיליים של החיים. אנשים נורמטיביים לא צריכים כללים (באופן כללי (: )
ואז שוב. ראיתי צד חדש בנוגע לתפיסה המוקדמת שלי.
מעולם בחיי לא הייתי תחת כללים נוקשים כמו שהייתי בויפאסנה (אולי בחורב יסודי).
להלן מקצתן:
השכמה (עצמאית) ב4 בבוקר
אסור לדבר או ליצור קשר בכל אופן שהוא עם כל אדם שהוא (גם מי שישן מיטה לידך).
יש 2 ארוחות צמחוניות ביום כאשר האחרונה היא בשעה 13:00 ואחריה- כלום (מי שממש במצוקה יכול לעוף על תמר אחד בשעה 16:30).
כמובן שאין טלפונים או כל קשר אחר לעולם החיצון.
אסור לצאת מגבולות המנזר.
אסור לקרוא כלום, לשמוע מוזיקה ואפילו לכתוב (טוב, בזה קצת חיפפתי)
אפילו להתלונן למורה שנגמר הנייר אסור- אפשר להשאיר פתק בקופסה.
ועוד כהנה וכהנה…

הכללים שמרו עלי. אפשר לומר שיותר מאשר אני שמרתי את הכללים- הכללים שמרו עלי.
זה לא היה יכול לעבוד בלי הכללים. הכללים נתנו לי ביטחון, נתנו לי חופש.
אני קצת במבוכה ביחס לכללים בחיים מחוץ למנזר. האם מה שחסר לי הם עוד חוקים והגבלות? האם שמירה אדוקה על הכללים- תהפוך אותי למורה טוב יותר? אני חושב שלא.
אני חושב שמה שהפך את הכללים לאפקטיביים כל כך בויפאסנה היה שהתמסרתי אליהם בצורה מוחלטת מתוך בחירה חופשית. גם הכללים הכי נוקשים לא ניתנו בכפייה ( טוב זה קצת נשמע כמו כת, סורי). בקיצור- נשאיר את הסוגייה הזו ב"דרוש עיון".

בשישי, בין השמשות היה לי רגע קומי. הייתי באמצע תרגול הליכה. ואז שמעתי צלילים מחוץ למנזר, משכונת עין כרם, בטח איזה רכב נחמנים שמפעיל שירי שבת בקולי קולות. "לכה דודי לקראת כלה..". אני הדוד. אני הולך. ואז חשבתי שבעצם אני כמו התחלה של בדיחה- אני מתרגל תורה בודהיסטית, במנזר נוצרי ושומע צלילים יהודיים. ממש קוסמופוליטי אני.

בתרגול האחרון של הריטריט קרה לי הדבר שאפילו לא חשבתי שיכול עוד לקרות לי. ישבנו כרגיל באולם, אך במקום לשים לב לנשימות, ענת ביקשה מאיתנו לשים ידיים על הלב ובצורה ממש לך מתיחה- למתוח את הלב ולפתוח אותו. ואז, כשהלבבות שלנו פתוחים היא התחילה לומר תפילה במבנה שחזר על עצמנו:
"מי יתן ואני אהיה בבריאות, אושר ושלווה"….
"מי יתן והמורים שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה". (במאמר מוסגר, מופלא בעיני המקום המרכזי שהויפאסנה נותנת למורה בחייו של האדם. וזה גם המקום להודות למורי ורבי שרגא בר און, שכמו הרבה דברים שני העשורים האחרונים- פתח בפני את העולם הזה)
"מי יתן וההורים שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה".
"מי יתן והילדים שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה".
"מי יתן והמשפחה שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה".
ואז, פשוט התחלתי לבכות את חיי, בעצימת עיניים. ואני שומע שכך אצל כולם. והבכי נמשך ונמשך דקות ארוכות חד פעמיות.
(לא יודע אם זה קשור, אבל מאז, אין יום שאני לא מרגיש שאני על סף בכי. בכי ממש מילד ישן, מחשבה חדשה או כוס תה). הלב עדיין פתוח כנראה.

בקיצור (עכשיו אתה נזכר לקצר?),
אני מרגיש שזכיתי לראות עולם שלא ידעתי על קיומו. עולם שיש בו אמת, אחרי שכבר חשבתי שלעולם לא אשתמש במושג הקיצוני הזה. פגשתי את עצמי, בפרפרזה לבובר ביחסי "אני-אני" בצורה הכי קשה ומתוקה שיכולתי לדמיין.
אני מאחל לעצמי למצוא את הכוחות לחזור שוב.
האם אני ממליץ לאחרים לעשות ויפאסנה? שאלתי את ענת בעוד אחת מהשיחות האישיות "האם כולם יכולים לעשות ויפאסנה?" והיא ענתה "כולם ראויים לעשות ויפאסנה".

ולכל מי שדואג לי או חושב שגם אני "איבדתי את זה", תודה על הדאגה,
אני אותו מתן,
רק קצת יותר מתן.

תודה ענקית על חוויה מעצימה ומיוחדת, תודה ענת על ההדרכה, המסירות, הידע, הדיוק וההשראה, על המיקום הנפלא ועל קבוצה של אנשים טובים ❤

הויפאסנה עם ענת היא אחת החויות המעצימות והמענינות שעברתי.
מה שנראה בהתחלה כסדר יום עם משמעת קשיחה ותהיות של 'למה אני כאן'? מתגלה כאוסף ימים ורגעים מרגשים, מאתגרים ומשחררים שבסופם באמת לא נותרות מילים לתאר את מה שעברנו. רק צריך להתמסר לתהליך ולדרך ולתת אמון.
בין רגעי קושי (גדול מאוד לעיתים) בתרגולים וישיבה ממושכת, דרך רגעי הנאה ואושר אמיתי משקט אינסופי בחוץ ובפנים, צעד צעד מתגלה עולם ומלואו, הסיבה והתוצאה.
ענת הובילה את הדרך עם המון הכלה ותשומת לב למשתתפות ולמשתתפים ונתנה אפשרות לעבור מסע פנימי וקשוב של כל אחד ואחת לעצמה. מסע ייחודי שאין דרך אחרת לעבור בו.
אני ממליצה לכל אדם לעבור את החוויה בנחישות, בפתיחות ובקבלה, לפחות פעם אחת בחיים (אם לא יותר).
אני בטוחה שאני אחזור שוב ושוב ושוב.