המלצות וחוויות ויפאסנה

תובנות ויפאסנה

עבר בדיוק שבוע מאז הריטריט

והיה שבוע לא קל

בכלל

הבדידות והכאב – הסיבות שבגינן הגעתי

לפגוש את עצמי

הגעתי מתוך רצון עמוק לריפוי

אותם תחושות צפו בתוכי השבוע

והתבוננתי

תחושה תחושה תחושה

הצליל שלך כשלימדת אותנו

מלווה אותי

שמיעה שמיעה שמיעה

תחושה תחושה תחושה

יוצרת מרווח ואי הזדהות ביני לבין המחשבות

לפני שהגעתי לריטריט פחדתי מהשתיקה

פחדתי להשתגע

פחדתי ממה אפגוש ואם אצליח

כל הפחדים כולם נראו לי מצחיקים ולא רלוונטיים אל מול המסע שהייתי בו

המסגרת הברורה והחוקים והזמנים והאופן שענת החזיקה את הזמן והמרחב נתנו לי ביטחון ולמעשה כל הזמן הייתי בפעולה ולא אבוד בחלל.

עיקר החוויה נסובה סביב העובדה שאני לא יכול לשבת 50 דקות בלי לזוז . עם או בלי משענת

עם או בלי כריות

מגיע רגע שהגוף , השרירים , העצמות . כנראה משהו עמוק יותר פשוט מתחיל לזוז בצורה שאני לא מסוגל להכיל ואז חייב לזוז קצת ורק לאחר מכן להמשיך

מתוך עשרות הישיבות הייתה ישיבה אחת ללא תנוע בכלל שהסתיימה בהתפרצות רגש

דמעות של התרגשות שמהר התחלפו לדמעות של עצב וכאב – לא הבנתי מה קורה לי. לא יכולתי להפסיק . אבל הרגשתי שמשהו זז בתוכי . משהו עמוק

בריטריט הבנתי כמה ניאואנסים אני לא רואה בעולם השוצף והרועש .

עולם גדוש בתנועה ילדים עבודה פרנסה אמנות זוגיות הורות – אינסוף פרטים. ושם בויפאסנה נפתח לי השער – הגעתי למקום שבו נוצרות המחשבות. זה היה משעשע לראות את תנועת האינסוף נובעת מבפנים בלי היגיון. כל מיני סיטואציות כמו חלומות צפו מתוכי בשקט הזה בזה אחר זה . וכשלא הייתי בהיאחזות כלפיהם זה היה ממש משעשע. דרמה קומדיה פעולה מתח אימה כל מיני סיטואציות עם דמויות מוכרות ולא מוכרות . כמו חלום .

בתוך הכאב הפיזי הבנתי כמה היאחזות יש לי בכאב ועדיין לא מצליח לשחרר ולהשתחרר. התחלתי לגלות שהדרך היא לקבל את זה ואולי לא להתאמץ כ"כ כי לא משנה כמה התאמצתי תמיד הפסדתי בקרב מול עצמי .

שיחות הדאהרמה עם ענת היו כמו מים לנפש צמאה

לדבריה ״הדרך לאמת היא פשוטה וישרה כמו חץ״

אהבתי את המשפט הזה .

בתחילת המסע אהבתי את המדיטציה בהליכה ולאט לאט זה הפך ליותר מורכב להכלה

נכנסתי לתוך מחשבה על ההנחה

ההנחה של הרגל

הרמה הזזה הנחה

ההנחה היא הסיפור שאני מספר מניח מציב שנותן לי אשליה של סדר בתוך הכאוס של החיים

אבל אותה הנחה היא אבן שאני מניח שנותנת לי מסגרת וביטחון אבל בלי לשים לב הופכת לחומה שכובלת אותי

ההנחות

האמונות

הסיפורים

שאני מספר

שומרות עליי אבל גם מרחיקות אותי

העצים והצמחים מסביב היו חברים ועזרו לי גם הם תמכו בי.

יש לי עוד דרך ארוכה במסע אל עבר האמת

מסע שאמשיך אותו עד יומי האחרון

זכיתי לקבל הצצה כנה למרחב האישי שלי

האמת השוכנת עמוק בבאר שלי

בפעם הראשונה בחיי

ועל כך ענת

אני מוקיר תודה עליך.

לנצח

את המסע הזה הענקתי לעצמי כמתנה לקראת שינוי משמעותי בחיי – בחודש הבא אני פורש מהצבא אחרי 24 שנים של שירות אינטנסיבי,
רציתי להתחיל את הפרק החדש ממקום מדויק ונכון יותר.

הגעתי בלי לדעת למה אני נכנס, אבל עם כמיהה עמוקה להתעוררות.

​מגיל 7, אחרי שאיבדתי את אמא שלי ממחלה, בניתי סביבי חומות. חומות של אשמה ודימוי עצמי כוזב שנועדו להגן עליי, אבל בפועל הרחיקו ממני אנשים והביאו איתן הרבה בדידות וכאב. כל החיים חיפשתי את הסדק שדרכו יוכל האור להיכנס – דרך להנמיך את עוצמת הכאב ולהשקיט את הרעש הבלתי פוסק בראש.

​במסע הזה חוויתי משהו אחר, ולשמחתי הוא מלווה אותי גם חמישה ימים אחרי החזרה לשגרה.

גיליתי את היכולת לנתב את הקשב, להניח לנהר המחשבות לחלוף, ופשוט להתחבר לחושים ולהרגיש!!! פתאום, הרגעים הכי יומיומיים של השבוע – ישיבות בדיונים, תנועה במים בזמן אימון שחייה, או סתם ארוחה – קיבלו איכות חדשה לגמרי של נוכחות ומודעות.

​ענת, תודה מכל הלב על המתנה הענקית שנתת לי ❤️
מאחל לעצמי להצליח לשמר את האור הזה 🙏🏼

איך מתחילים לתאר משהו שקרה איך חוזרים לאור מתוך החשיכה

סיימתי את תרגול הבוקר אחרי לילה של חוסר שקט אבל גם עם משהו שמזכיר חיוך

הייתי מאד עייף מן המסע חזרה אבל כבר על הכרית גמלה בליבי החלטה שהדבר הראשון שאני עושה זה לנסוע לפגוש את אמא שלי

סיפרתי לה על הקשיים של המסע ובפעם הראשונה בחיינו ניהלנו שיחה של בני אדם ולא אמא ובן

בן שהרגיש פגוע ממנה כל חייו שדווקא במקומות שבהם הרגיש הכי פגיע הכי חשוף הוא לא קיבל את האהבה שרצה

האהבה שהיה צריך בן שגמל בליבו החלטה נחושה כבר בגיל 8 שלעולם לא יראה את ליבו שוב

לא יחשוף את מה שהוא מרגיש את מה שהוא חושב כי הוא למד מתוך הכאב שכל פעם שהוא שם לא רק שאינו זוכה לקבל ממנה חיבוק שהוא כל כך רוצה הוא גם חווה שהיא פוגעת בו עוד

בן שגדל להיות אדם נטול אהבה עצמית

וכשאתה גדל ללא אהבה עצמית אתה גדל בעצם עם ההפך של אהבה

אתה גדל עם אשמה עצמית

אשמה על עצם היותך וככה אתה מסתובב בעולם

ילד מלא באשמה עצמית ובאותה מידה מלאה באנרגיה לחיים עם עוצמות של כאב וכעס עוצמה שירש גם היא מאימו

שבכל מפגש בינהם בן הכעס העוצמה ובן האשמה מתפוצצת פצצת אטום בתוך חדרי ליבו

וכל מי ומה שברדיוס הקרוב אליו נחרב עד אפר בעוצמות לא מידתיות

זה היה יכול להיות כל אחד וכל דבר

ברבות השנים זה כל מערכת יחסים עם אישה הפך להיות פצצת אטום מתקתקת שהספירה לאחור החלה כבר במפגש הראשון

ככל עם יחס הפוך

ככל שהחיבור היה טוב יותר עם בת הזוג כך הפיצוץ היה עוצמתי יותר מהחברה הראשונה ועד החברה האחרונה

מערכת יחסים שייצור זה עתיד להסתיים בפיצוץ אטומי גדול יותר

לא מבוקר יותר

פיצוץ שיחריב את כל מה שהוא אוהב

את כל מי שהוא אוהב

כעת הופיע אלמנט חדש הילד שגדל עם רצון לעוף הכי גבוה

חלם על כנפיים של דורס ענק כמו עיט החורש שהופיע בשמי המנזר בשעות הבוקר המאוחרות בן 10 ל13 כשהאוויר של אוקטובר החל להתחמם

הוא גלש לתוך ארובת האוויר שהחל להתחמם פרש את כנפיו והניח לאוויר העולה לשאת אותו בכל סיבוב גבוה יותר

עוד ועוד ועוד ללא שום מאמץ ללא אפילו משק כנפיים בודד אחד

הוא הגיע לשיא גובה ומשם גלש דרומה ממשיך את המסע ארוך הימים שלו לאפריקה

ואני נותרתי על הקרקע עם פצצות אטום שמתפוצצת בתוך ליבי בכל מחשבה על אישה בכל מערכת יחסים שהחרבתי

רק שהפעם פה במסע השתיקה הזה לא היה אף אחד שנפגע מסביב

ואני ראיתי שוב ושוב את תבנית חיי שהותירה אותי שרוי בעצב קשה מנשוא

וכאילו שלא די בו בעצב הזה גם נוספה לו תחושת הכלא של המנזר

נפשי הייתה  מוטלת חסרת אונים בקרקעיתו של מכתש שנפער מאלף פצצות אטום

ולא היה מלאך ולא היה שלום רק מוות ושממה ולב שפועם על 100 קמ״ש ואין לו מושג מה לעשות עם כל הכאב הזה עם חיבוק שהוא רוצה ואין אף אחד שייתן לו

פתאום נשמע צלצול הפעמון שקורא לשבת למדיטציה ואיך אפשר בכלל לשבת שכל מה שאתה רוצה זה להינתז למיליון רסיסים

ישבתי ולאט לאט נכנעתי עד אשר יכולתי לחוש רק את שריר הסרעפת עולה נרגע יורד

לא שמתי לב וחשיכה ירדה הלילה הופיע מביא איתו אל המערכה את השדים אשר המשיכו לעשות בי שמות אבל אני בשלי מקשיב לדבר היחיד האמיתי שאני יודע בוודאות שקיים

האמת היחידה שקוראת ברגע זה

שריר הסרעפת עולה ויורד סוחף איתו חמצן  פנימה משחרר אוויר החוצה

ואז לפתע מופיע אדון השדים מלאך המוות גולגולת חלולה שרודפת אותי בכל מקום בכל חוויה מאז הלילה ההוא בתור ילד שראיתי אותו בפעם הראשונה שהבנתי שאבא יכול לא לחזור מהמלחמה

הגולגולת  נעצרה מול פני עיניה החלולות פעורות לרווחה אל מול עיני פותחת את פייה ואמרה אני אקח  ממך את כל כמי שאתה אוהב את כל מה שאתה אוהב

ואני פקחתי את עיני רוחי מרוכז בנשימה שעולה ויורדת אמרתי לו בשלווה מלאה ״קח״

איך שסיימתי לומר הוא נעלם כלא היה ולמרות שהיה חושך מוחלט מסביב אור גדול נמלט מתוכי דרך כל נקבוביות עורי

נזכרתי ופרשתי את הכנפיים שהאור החדש ברא עבורי וכמו העיט שאיתי מעלה מעלה מתוך תחתית המכתש  נישא על תרמיקה חמה של אהבה עצמית ובדיוק שהגעתי לשיא הגובה הידהד הפעמון שקרא לסוף הישיבה

השעה הייתה כבר לפנות בוקר לא הצלחתי להבין את מה שהתרחש אבל הרגשתי שאני צריך לגעת בקרקע עם כפות רגלי

פסעתי החוצה הולך על האדמה פורק אליה את החוויה

אל מולי היה עץ אורן רחב היקף קליפתו סדוקה במרווחים גדולים מעידים שהוא בטח בן 80 ופשוט עשיתי את מה שרציתי כל כך

חיבקתי אותו

כשחזרתי הביתה אחרי סיומה של השתיקה הדבר הראשון שעשיתי היה לנסוע לראות את אמא שלי שבפעם הראשונה שיכולתי לדבר איתה ממקום שסלח ממקום שאוהב ולא כועס

היא חיבקה אותי ואמרה שהיא חיכתה לשיחה הזאת כבר 50 שנה ושכנראה הוספתי לה עוד לפחות 10 שנים

סוף
קו רקיע ירוק
חצי שמש חצי צל
כל הקיטש שבעולם
אבל הפוך

בהירות וצלילות
יחפים פשוטים ושקטים
נשמות נעות בחלל
בלי קישוטים
בלי מבטים
בלי נימוסים
קנאים לקצב של עצמם
כמו ילדים

תיכף יתחיל שוב הרעש
תיכף הכל יהיה מהיר
מטשטש
תיכף נכיר בכאילו
כי כבר הכרנו באמת

איפה לכל אחד קשה
איזה חלקים בגוף חלשים יותר
איזה נוף ואיזה פרחים כל אחד אוהב
איזה פינה אהובה עליו בגן

והנה השער נפתח
ואני מפחדת לצאת
לעולם שעד אתמול הכרתי וכעת זר לי
משיטפון החושים שמחכה לי
ממפגשי עיניים ודיבור מהירים מדי
לעיתים חסרי משמעות
לעיתים חסרי רצון

היה לי ככ קשה כאן
כמה סבל
מסע הנפש למעלה ולמטה בעצימות בלתי נתפסת
והצעד מחוץ לשער המנזר משתק אותי
הגיעה השעה
אפשר ללכת
אבל אני יושבת בחדר לכתוב

אולי אם אכתוב מספיק ואכסה את הכל
אכסה גם על הנפש
ויהיה בי אומץ לצאת?

מה עם פרצה מלחמה נוספת
אם מישהו חולה
מה עם קרה אסון
כמה נעים לא לדעת
כמה טוב בעולם המקביל הזה שנפתח לי
יותר רחוק מחוץ לארץ
זה החלל החיצון

זו הפעם הראשונה שביקרתי במסדרונות הנפש הרועשים השקטים ודוברי האמת
תודה על הכל
אשוב עוד אשוב

אני ממליצה בחום על הריטריט של ענת.
זו הפעם החמישית שאני מגיעה לריטריט ויפאסנה בהנחייתה.
כל פעם הייתה שונה הן מבחינת ההנחיה והן מבחינת החוויה אבל ללא קשר להרכב הקבוצה, ענת מפליאה לייצר מרחב בטוח ותומך תרגול.
התהליך הוא מאתגר מאוד אבל ענת יודעת לעודד את הנחישות הדרושה על מנת להצליח להתמסר לדרך ולהנות מפירותיה.
המיקום והתנאים הפיזיים בהנחייה החכמה והחומלת של ענת הם מרחב בטוח לצמיחה והתפתחות.
היה קשוח ומאתגר פיזית ונפשית אבל אין לי ספק שאני אחזור בקרוב.

מודה מקרב לב.

עברו רק כמה ימים מאז שחזרתי מהוויפאסנה, וכל מה שאני מרגישה עדיין מתגבש. אחרי שבוע של שתיקה, גם למצוא את המילים מרגיש קצת מוזר, במיוחד בעברית, שאינה שפת האם שלי. ובכל זאת רציתי לנסות.

בבוקר הראשון אחרי שחזרתי יצאתי לטייל עם הכלב שלי. כשחציתי את הכביש ועמדתי ברמזור, פתאום הבנתי משהו שלא הבנתי במהלך הריטריט עצמו.

במשך כמה ימים בעין כרם הרבה מהעבודה של לשים לב לעולם שבחוץ הוחזקה בשבילנו. מישהו שמר על הזמן. מישהו צלצל בפעמון. מישהו דאג למסגרת. יכולתי פשוט לשבת ולהרגיש את הנשימה עולה ויורדת.

גם המקום עצמו עזר. המנזר, עצי הפלפל, הגרניומים, השבילים השקטים – כל אלה יצרו תחושה שאפשר לרגע להניח את העולם בצד ולהפנות את תשומת הלב פנימה.

ואז עמדתי שם ברמזור, עם קורקינטים שחולפים, שליח וולט שמופיע משום מקום, מכוניות, צפירות, מחשבות ורשמים מכל כיוון, והבנתי שעכשיו האחריות חוזרת אליי.

האתגר הוא לא איך לשמור על השקט שמצאתי שם. האתגר הוא איך להישאר מספיק ערה לכל מה שמגיע מבחוץ, ובו בזמן לא לאבד את הקשר עם מה שקורה בפנים. איך להבחין למה צריך להקשיב, למה צריך להגיב, ומה אפשר פשוט לתת לו לחלוף — ועדיין להרגיש את הנשימה עולה ויורדת בגוף.

אני חושבת שחלק גדול מהיכולת לחוות את זה הגיע מענת.

קשה לי להסביר בדיוק למה, אבל מהרגע שהגעתי היה משהו בנוכחות השקטה והיציבה שלה שעורר בי אמון. היא לא ביקשה אותו. הדרך שבה החזיקה את הריטריט כאילו אמרה: “את כבר כאן. הגעת עד לכאן. תסמכי.”

ואני סמכתי.

בדיעבד, אני מבינה שהאמון הזה נבע מהערנות, מהדיוק ומהאכפתיות שבהם ענת החזיקה את כל החוויה. היא שמרה על המסגרת כדי שאנחנו נוכל להרפות ולהפנות את תשומת הלב פנימה.

זו הייתה הוויפאסנה הראשונה שלי, ואני אסירת תודה לענת על הדרך שבה הובילה אותה ועל כך שעזרה ליצור את התנאים שאפשרו לכל זה לקרות.❤️

הריטריט חיזק לי את כוחה של המדיטציה בתרגול, וטען אותי באנרגיה חדשה, להמשיך ללמוד ולתרגל.
תודה רבה למתרגלים לידי, ולך ענת על החזקת המרכב בצורה מדויקת.

תודה גדולה ענת יקרה על ימים מאתגרים ובו בזמן כה מתגמלים, שמאפשרים איתחול מחדש של כל המערכות… לחזור לנקודת האפס. תודה לכולם על יצירת ושמירת מרחב מקודש של שתיקה נאצלת
🙏🏻🌺👸🌲🤴🙏🏻

היום קמתי יקיצה טבעית בשעה 4:30 בדיוק, לא מקריות בכלל, משהו עמוק בימים שעברנו יחד התחיל כל יום בשעה הזו בדיוק 4:30, והנשמה העירה אותי בכמיהה עמוקה אליו שוב.

״ חופים הם לפעמים געגועים לנחל …״

כותבת לכם כי היום אני חשה געגועים אליכם, כל אחד ואחת מכם.
מהדברים האלה שמעריכים רק כשהם אינם יותר.
חסרים לי הימים איתכם, הישיבות באולם איתכם, ההליכות באולם איתכם, הזמן לימוד שלי לבד ובו זמנית איתכם, הנופים, הטבע, היופי בכל פינה, האכילה השקטה, החושך שהתחיל וסיים כל יום – איתכם.
לא תקשרנו לא במילים, בקושי במבט, ובטח לא במגע, ובכל זאת יש בי געגוע למשהו מכם שנגע לי ברובד שאני לא הבחנתי בו עד היום ולא באמת מבינה עדיין.

משהו ב״לבד״ שלי חווה המון ב״יחד״ איתכם, היום הכתה בי ההכרה שהתקשורת שלי איתכם היתה שקטה ובכל זאת עמוקה משחשבתי.

מאחלת ״בריאות, אושר ושלווה״ לכולכם.

תודה ענת על שיעור מדהים ומופלא ❤️

תודה לך ענת המופלאה ומעוררת ההשראה, על ההובלה המוחזקת והרגישה- פנימה וקדימה, על גלי הנפש ואל תוך נבכי התודעה♥️
תודה לצוות המהמם – אתם הייתם עוגן משמעותי של ביטחון ואנושיות לאורך כל הדרך ♥️
ותודה לכולכם- חברים למסע, שותפים לדרך ולסוד החוויה.
♥️

ענת היקרה,

רציתי לכתוב לך תודה על הריטריט ויפאסנה, אני מתרגלת בזכות הכלים והידע שנתת לי מדיטציה כל בוקר מאז הריטריט, חווה את הדברים בצורה עמוקה יותר, ההסברים שלך נתנו לי הבנה עמוקה יותר על המתרחש בתוכי.
תענוג להביא את הויפאסנה לחיי היום יום. בעיקר בתקופות כאלה, ללא ספק הכלים האלה עוזרים עוד יותר לחיות בבריאות נפשית וברוגע על אף מה שמתרחש בעולם ״בחוץ״.

תודה תודה תודה 🙏🩷

"קול קורא למדוט, למדוט…"

המפגש הראשון שלי עם ויפאסנה היה לפני למעלה מעשור, בפושקר, שביקשו ממני לשמור על צעירה ישראלית בבית חולים ש"איבדה את זה" במהלך ויפאסנה. זה היה מחזה לא פשוט בכלל.
מאז, כמו הרבה מצבים בחיים שלי, יש בי משהו שרוצה לעשות תיקון לחוויות לא טובות, ואולי אפילו דווקא המקומות שהמפגש הראשוני אתם היה לא מוצלח- מסקרנים אותי אפילו יותר.

כאמור,לפני כמה ימים, יצאתי מהפרדס במנזר האחיות בעין כרם אחרי סדנת ויפאסנה של 5 ימים בהובלתה של ענת צחור, שכל מילה שאומר לגביה- לא תתאר את מה שהיא הייתה בשבילי בימים אלו- משענת, מלאך שומר, מראה, אך בעיקר מורה.

אני כותב, בין היתר, ובעיקר, כדי לסייע לעצמי לעבד את החוויה, שמבחינתי הייתה הדבר הכי קשה, הכי מדוייק, והכי מתגמל שעשיתי בחיי על כה (אולי רק להיות אבא עולה על זה).
אני עובר על הדברים שכתבתי בפנקס הקטן שלי לאורך הסדנה ובוחן את המקום שלי מולם כעת, מחוץ לרחם. את חלקם אנסה לנסח.
כמובן שאין לי שום יומרה או יכולת לומר שום דבר על ויפאסנה או על מדיטציה, אלא רק את הפרשנות שלי אליהם מתוך מה שאני חוויתי.

הדבר הראשון הקבוע שכולם שואלים אותי מאז שחזרתי הוא "איך היה לא לדבר 5 ימים?!". ואני לא מבין את השאלה. כלומר- אני כן מבין. גם אני חשבתי שויפאסנה זה לא לדבר. אבל בחוויה של אחרי, אני לא מבין את השאלה.
האתגר הוא לא השקט שבחוץ- הוא הרעש בפנים. כמה רעש יש בפנים.
ולא רק שצריכים לחיות עם הרעש הזה- צריכים להתעמת אתו, לעמוד מולו- לשלוט בו.
זה מבחינתי תמצית של כל מה שעשיתי שם- למדתי לשלוט ברעש שבראש שלי.

כמעט 10 שעות ביום (בסאשנים של 50 דקות) ישבתי על הכרית באולם התרגול, בעיניים עצומות לרווחה,בלי לזוז, בלי לגרד- ואימנתי את הראש שלי לקחת שליטה (הייתי אומר מיינד, אבל זה גורם לי להרגיש מתנשא).
היו עוד תרגולים מעבר לזה (מדיטציה בהליכה), אבל העניין שלי (ונראלי לי של רוב הקבוצה) היה עם הישיבה. לכל תרגול מחדש הגעתי בחרדת קודש ועם תפילה עמוקה שאצליח לנצח גם את התרגול הזה.
אבל מה הבעיה להתרכז בנשימה,על כרית,לשכוח מהכל ומכולם? כי שם מתחילים הרעשים, שם מתחילות המחשבות, שם מתחילות התחושות ושם עולים הכאבים.
הקלישאה אומר שאם אומרים למישהו לא לחשוב על פיל ורוד- אין לו ברירה אלא לחשוב על הפיל, כנ"ל לא למצמץ או לבלוע את הרוק.
אז יש ברירה. יש דרך.
ומה שהדהים אותי בדרך הזו היא שבמקום הנטייה הטבעית שלי להעלים דברים על ידי התעלמות מהם- כאן ההתמודדות היא דרך מפגש חזיתי אתם, באמצעות "קרן לייזר" של תשומת לב. ואז, כבמעשה קסמים- ההפרעות נעלמות. נעלמות. בחיי.

אגב, עלתה לי גם תובנה חינוכית מהלימוד הזה. הרבה אנחנו עסוקים בשאלה איך להתמודד עם הפרעות בכיתה. אז יש כאלו (כמוני) שמתעלמים ככל הניתן, יש שמשליכים החוצה את הגורם להפרעה. אך כאן יש דרך נוספת- להביט בהפרעה, במפריע, בילד. וכן. ההפרעה תיעלם. זה בדוק. (בחינוך קוראים לזה "לראות את הילד", אגב).

כניסה למדיטציה, כמוה לכניסה לים המלח. כל הכאבים והפצעים צפים- אך מה שיותר את הכאב- הוא גם מה שמשכך אותו.
ה"קלות" שבה כאבים "נעלמים" בילבלה אותי. לא הבנתי- אז כאב לי הגב או לא כאב לי הגב?!. ומה זה כאב בכלל? שאלתי את השאלה הזו את ענת בשיחה האישית היומית (פעם ביום מותר לדבר איתה 5 דקות לשאול שאלות). שאלה אותה- "כאב לי או לא כאב לי?"- והיא ענתה בפשטות: "כשכאב לך- כאב לך, כשהפסיק לכאוב לך- כבר לא כאב לך". הרגשתי שהיא צודקת, למרות שאני לא בטוח מה היא אמרה.

מילה על כללים. גם כאדם וגם כמורה, אף פעם לא היה לי כבוד מרובה לכללים (רבים יכולים להעיד על כך). מבחינתי, כללים נועדו למנוולים שלא יודעים לשלוט בעצמם ולחיות בחברה. תקנונים, חוקים, הלכות וכיוצא באלו- יושבים אצלי באזורים המאוסים והאינפנטיליים של החיים. אנשים נורמטיביים לא צריכים כללים (באופן כללי (: )
ואז שוב. ראיתי צד חדש בנוגע לתפיסה המוקדמת שלי.
מעולם בחיי לא הייתי תחת כללים נוקשים כמו שהייתי בויפאסנה (אולי בחורב יסודי).
להלן מקצתן:
השכמה (עצמאית) ב4 בבוקר
אסור לדבר או ליצור קשר בכל אופן שהוא עם כל אדם שהוא (גם מי שישן מיטה לידך).
יש 2 ארוחות צמחוניות ביום כאשר האחרונה היא בשעה 13:00 ואחריה- כלום (מי שממש במצוקה יכול לעוף על תמר אחד בשעה 16:30).
כמובן שאין טלפונים או כל קשר אחר לעולם החיצון.
אסור לצאת מגבולות המנזר.
אסור לקרוא כלום, לשמוע מוזיקה ואפילו לכתוב (טוב, בזה קצת חיפפתי)
אפילו להתלונן למורה שנגמר הנייר אסור- אפשר להשאיר פתק בקופסה.
ועוד כהנה וכהנה…

הכללים שמרו עלי. אפשר לומר שיותר מאשר אני שמרתי את הכללים- הכללים שמרו עלי.
זה לא היה יכול לעבוד בלי הכללים. הכללים נתנו לי ביטחון, נתנו לי חופש.
אני קצת במבוכה ביחס לכללים בחיים מחוץ למנזר. האם מה שחסר לי הם עוד חוקים והגבלות? האם שמירה אדוקה על הכללים- תהפוך אותי למורה טוב יותר? אני חושב שלא.
אני חושב שמה שהפך את הכללים לאפקטיביים כל כך בויפאסנה היה שהתמסרתי אליהם בצורה מוחלטת מתוך בחירה חופשית. גם הכללים הכי נוקשים לא ניתנו בכפייה ( טוב זה קצת נשמע כמו כת, סורי). בקיצור- נשאיר את הסוגייה הזו ב"דרוש עיון".

בשישי, בין השמשות היה לי רגע קומי. הייתי באמצע תרגול הליכה. ואז שמעתי צלילים מחוץ למנזר, משכונת עין כרם, בטח איזה רכב נחמנים שמפעיל שירי שבת בקולי קולות. "לכה דודי לקראת כלה..". אני הדוד. אני הולך. ואז חשבתי שבעצם אני כמו התחלה של בדיחה- אני מתרגל תורה בודהיסטית, במנזר נוצרי ושומע צלילים יהודיים. ממש קוסמופוליטי אני.

בתרגול האחרון של הריטריט קרה לי הדבר שאפילו לא חשבתי שיכול עוד לקרות לי. ישבנו כרגיל באולם, אך במקום לשים לב לנשימות, ענת ביקשה מאיתנו לשים ידיים על הלב ובצורה ממש לך מתיחה- למתוח את הלב ולפתוח אותו. ואז, כשהלבבות שלנו פתוחים היא התחילה לומר תפילה במבנה שחזר על עצמנו:
"מי יתן ואני אהיה בבריאות, אושר ושלווה"….
"מי יתן והמורים שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה". (במאמר מוסגר, מופלא בעיני המקום המרכזי שהויפאסנה נותנת למורה בחייו של האדם. וזה גם המקום להודות למורי ורבי שרגא בר און, שכמו הרבה דברים שני העשורים האחרונים- פתח בפני את העולם הזה)
"מי יתן וההורים שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה".
"מי יתן והילדים שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה".
"מי יתן והמשפחה שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה".
ואז, פשוט התחלתי לבכות את חיי, בעצימת עיניים. ואני שומע שכך אצל כולם. והבכי נמשך ונמשך דקות ארוכות חד פעמיות.
(לא יודע אם זה קשור, אבל מאז, אין יום שאני לא מרגיש שאני על סף בכי. בכי ממש מילד ישן, מחשבה חדשה או כוס תה). הלב עדיין פתוח כנראה.

בקיצור (עכשיו אתה נזכר לקצר?),
אני מרגיש שזכיתי לראות עולם שלא ידעתי על קיומו. עולם שיש בו אמת, אחרי שכבר חשבתי שלעולם לא אשתמש במושג הקיצוני הזה. פגשתי את עצמי, בפרפרזה לבובר ביחסי "אני-אני" בצורה הכי קשה ומתוקה שיכולתי לדמיין.
אני מאחל לעצמי למצוא את הכוחות לחזור שוב.
האם אני ממליץ לאחרים לעשות ויפאסנה? שאלתי את ענת בעוד אחת מהשיחות האישיות "האם כולם יכולים לעשות ויפאסנה?" והיא ענתה "כולם ראויים לעשות ויפאסנה".

ולכל מי שדואג לי או חושב שגם אני "איבדתי את זה", תודה על הדאגה,
אני אותו מתן,
רק קצת יותר מתן.

ימין הולכת כך, שמאל הולכת כך.
צעד אחר צעד העולם מתבהר.
יש עליות ויש ירידות,
שקט וחשיכה, ויש גם סערה שנאלמת ומתנקה.
יש ישיבה והליכה, גן קסום מלא בקמילה ופריחה.
חדר הסדנה צנוע וכמעט ריק, ומלא בנוכחות עמוקה.
אומרים שהתלמיד מוכן המורה מגיע.
והנה היא באה.

נעמי ק.
תודה🙏🏽

שלום ענת יקרה🌷…

הפעם הריטריט היה עמוק הרבה יותר ותהליך עוד נמשך גם אחרי מדיטציית סיום. במהלך הריטריט הרגשתי שאני עוברת ניתוח לב פתוח – יצאה המון המון כאב ולמשך תקופה הרגשתי בן אדם עם פצע.

המקום עדין מאד רגיש. חזרתי לאותה שגרה אבל עם לב אחר, הרבה יותר נקי. נכון, אני מזהה שיש עוד עבודה, אבל הפירות הראשונים כבר קוטפת. מצאתי את המפתחות שלי למציאות אחרת – ניפגש בריטריט הבא.

בהמון אהבה והודיה, נטלי💞💞💞

בשבת האחרונה השלמתי 5 ימים בסדנת הויפאסנה של ענת צחור.
אני עדיין מעבדת את הדברים שעברו שם…
היו שם רגעים לא פשוטים.
רגעים של פחד, אתגר פיזי ומנטאלי מטורף.
של חרדה שנפתחה בלי התראה,
של מפגש ישיר עם מה שאני בדרך כלל עוקפת.
ובכל זאת, משהו במרחב שענת יוצרת
הרגיש מספיק בטוח כדי לשמוט.
לאט, בעדינות, לפעמים בלי להבין בכלל מה בדיוק נשמט.
יש בה, בענת, יכולת נדירה להחזיק מקום
בשקט ללא מילים, בסדר קוסמי מיוחד.
מרחב שמאפשר לפגוש את עצמי בלי להיבהל מהצללים שעלו.
ובתוך כל זה,
הטבע המדהים של מנזר האחיות בעין כרם, ליווה את התהליך כמו בן ברית סמוי.
הרוח שעברה על העור בדיוק כשרעדתי,
האור שנצמד לאדמה כשהייתי צריכה לנשום עמוק עוד רגע,
והשקט, כזה שמדבר איתך מבפנים.
יצאתי מהסדנה לא עם תשובות,
אלא עם הרבה שאלות חדשות.
עם שכבות שנפתחו וצריכות זמן להתארגן.
עם דברים לעבד, לעכל, להבין לאט.
אבל בעיקר,
עם תחושה עמוקה שעברתי דרך.
דרך שלא תמיד הייתה קלה,
אבל הייתה נכונה.

ארץ זבת חלב ודבש וגפן ותאנה ורימון… כל עונה והיופי המיוחד שלה. הריטריט הזה בסימן אמצע הקיץ הביא עימו ריחות, צבעים וגוונים של קיץ. תודות לאנשי המנזר, לגנים שופעי הפרי ולך ענת יקרה תודה ענקית. כמו עונות השנה כך גם אני, בכל הגעה לריטריט אני מתחדשת, פעם משילה מעליי כמו בסתיו ופעם מבשילה בתוכי כמו פירות הקיץ.

תודה לחברי הקבוצה שאיפשרו מרחב אישי במתחם קבוצתי. 💛🩵💛

ענת יקרה
תודה רבה על הזכות להיות בסדנא. שבעיני משנה חיים אולי קצת אבל מאוד משמעותי בשבילי.
תודה ותמשיכי לעזור לעוד הרבה להבין את המשמעות היופי (והסבל) … שבויפאסנה.

רק אם נעביר חיים שלמים של תרגול רוחני משותף, שהיה בלתי אפשרי בעבר, נוכל לקיים דיאלוג מעמיק הרבה יותר, כזה שקיים עוד לפני השימוש בשפה. (גנשו הוזומי).
אני רוצה להצטרף לתודות מעומק הלב על המסע המאתגר והמופלא – לכל אחת ואחד, אף שאיננו מכירים בשמות והחלפנו מילים רק בשתיקה.
לך, עודד המופלא, עם הנשמה הגדולה ורטט צלילי הקערה הטיבטית. על הפרחים של לפנות זריחה ושקיעה, על ריח שיחי הבשמים וטעם התה. על היכולת לפתוח בפנינו דלתות בעת סגירת דלת היכל התרגול.
ולך ענת המורה (ואין תואר יקר מזה) על היכולת להצביע החוצה ופנימה, לדרוש במילים ובשתיקות, לתמוך ולאתגר וללמד את אומנות הצמיחה לפי המידות המדויקות שלי (ומן הסתם של כל המשתתפים).
[וכמובן גם לצוות האחיות ציון המיוחד שאינם פה בקבוצה (לעצים, לפרחים, לחרקים, לנמלים, למבנה המיוחד ולנוף המשגע)].
חוויה טרנספורמטיבית שלא אשכח.

לפני הסדנה שיתפתי כמה חברים שאני יוצאת לריטריט ויפאסנה של ארבעה ימים, וחלקם הרימו גבה –
מה כבר אפשר להספיק בארבעה ימים?
היום, כשאני נזכרת בשאלה הזו, אני פשוט צוחקת.

ארבעת הימים האלה היו כל כך עוצמתיים, שהם סידרו מחדש את הציר של כל המבנה הפנימי שלי –
מבנה שאני בונה כבר שנים.
חזרתי למציאות אחרת.

בכוונה, לפני שכותבת את המילים האלה, נתתי לעצמי זמן.
זמן לדברים לשקוע.
לתובנות להדהד.
רציתי לראות איך מה שנבנה יפגוש את האינטנסיביות של היומיום.
לתת למבחן המציאות לאתגר את החוסן שהתחזק.
וגם – לראות אילו מהרגלים חדשים ייכנסו בקלות, ומה יישאר כחומר לעבודה פנימית בהמשך הדרך.

לאורך הריטריט צפו ועלו בי רגשות עזים, ובעקבות התרגול והליווי הרגיש שלך – הגיע שחרור עמוק, גם בגוף וגם בנפש.
כאבים ישנים, כאלה שליוו אותי שנים – פשוט נמסו.
תחושת קלילות חדשה נכנסה לי לגוף.
כלוב הצלעות נפתח, הכתפיים השתחררו, ויש המון שמחה בכל תא גוף…

אבל אולי המקום הכי עמוק שנפתח – הוא הלב.
הלב נפתח…

וגם היחסים עם הסביבה השתנו:
יותר פתיחות.
יותר קלילות והומור.
יותר רוך, יותר כנות, יותר שיחות עמוקות, יותר הבנה.

וגם בבית – דברים משתנים.
בינתיים אני מצליחה להתמיד בהשכמה מוקדמת.
והכי מרגש – שבלי מילים, רק דרך ההתמדה ונחישות שלי–
בעלי הצטרף לישיבה.
זה כל כך מרגש לשמש דוגמה אישית :))

אני מצליחה לאכול פחות.
המשכתי עם ההרגל של שתי ארוחות ביום – בלי נשנושים בינהם.
פחות קפה. פחות עייפות. פחות צורך לדבר.

וזה הקסם – שהדברים נשארו אותם דברים:
אותו מקום עבודה, אותם בני משפחה, אותם חברים…
הכול נראה אותו דבר – ובו זמנית, שונה לחלוטין. בזכות שינוי התודעה …

תודה לך, ענת יקרה.
בשיחה האישית אמרת לי: Strong mind.
וזה היה כל כך מדויק.
Strong mind!

תודה על כל מה שאת מביאה לעולם.
מחכה כבר לריטריט הבא – להסיר עוד שכבות, לגלות עוד רבדים, ולהתעמק עוד יותר.

שלושים שנה שאני רוצה ומפחדת להתנסות בויפאסנה.
גם הפעם פחדתי. לכן בחרתי להגיע לענת המנוסה, לעין כרם היפה, רק לארבעה ימים…
ועכשיו "משתוקקת משתוקקת משתוקקת" לעשרה ימים😊
כמו שאמרת ענת, אנשים שאלו איך היה… מצאתי עצמי עונה בצמדי מילים כמו "סבל והנאה", "קשה ורך", "קשוח ומרכך" – גם וגם.
חשה הודיה גדולה על הכלים לריכוז, התמקדות, שלווה וטיפוח התודעה, שאין ספק שימשיכו ויעמיקו עוד יותר ליום יום.
תודה רבה גם לעודד ויתר השותפים.
מי יתן ונמשיך לתרגל בהליכה, ישיבה וכל פעולה או מחשבה🙏

תודה רבה ענת על סופ״ש מלא בתובנות, שלווה ושקט.
הגעתי עם המון שאלות על עצמי והסביבה וכל ערב בשיחת דהרמה ענית לי מחדש על שאלות שאפילו לא שאלתי אותך באופן אישי.
הרגשתי את הקסם שבמנזר, נהניתי ללכת שם יחפה ולהרהר בלי תחושת שיפוטיות באוויר.
כולם היו זרים לכולם והיה מקסים לשמוע את הקולות החדשים כשנשברה השתיקה בסוף הריטריט.
תודה על שיתוף החוכמות ועל תזכורת חשובה ונחוצה מאוד על כך שבסוף הכל חולף 🕉

לא מזמן הגעתי הביתה
ואני מרגישה שאני נמצאת על ענן
ואפילו מרגישה פתאום כמו חייזר.

מרגישה שיקח לי זמן לעכל
את החוויה העוצמתית הזו
תודה רבה על כל הכלים ! 💜
על כל התחושות, השיח הפנימי
על השיחות והתובנות.

תודה לכל הקבוצה המרגשת הזו
היו לי רגעים שממש לא האמנתי שאנחנו חווים את העוצמות האלה ביחד.

תודה על השתיקה המקרבת
והתומכת. 💜🫶
הלוואי ונוסיף תמיד עוד טוב בעולם.

בוקר טוב חברים לחוויה.
משתפת שכבר אתמול בערב הכל הרגיש לי כמו חלום הכל מאוד מבולבל המון אנפורמציה ומאיפה מתחילים
לא תרגלתי אתמול וגם לא קמתי עם השעון בבוקר
לקחתי רגע פסק זמן מהכול
ישבתי וערכתי רשימה של החלטות מושכלות ברורות ומפורטות
מכאן בחרתי מה הכי חשוב כרגע מבחינתי (דבר דבר לא הכל יחד )
לומדת איזון בין העולמות ולומדת איזון בכלל
ענת, תודה רבה על ההזדמנות החדשה, על הדרך על החוכמה הנסיון והנתינה
אוהבת ומעריכה

איזה כיף היה לגלות הבוקר שגם בחצר שלנו יש ציוצי ציפורים❤

תודה ענת על חוויה משנה… החכמה, הרגישות שלך והנתינה הם משהו מיוחד בעולמנו.

תודה קבוצה על ההתמסרות ונשבעת שהבוקר היו לי מלא מחשבות מחשבות שהפנים של כולכם עלו בהן.

כמו שסתיו כתב נתראה שנה הבאה (אולי אפילו ל 10 ימים…)

היה קשוח אך מעצים…

תודה ענקית לענת שהובילה אותנו את הדרך בסבלנות בשלווה ובשיוון נפש❣ ולעודד שדאג מאחורי בקלעים.🙏