ריטריט ויפאסנה בעין כרם עם ענת צחור

תודה רבה על חמישה ימים משמעותיים ומרגשים.
לא מוצאת הרבה מילים, אז מצרפת שיר שכתבתי פעם.
"הִפְסַקְתִּי לָרוּץ וְהִתְחַלְתִּי לָלֶכֶת. אֲנָשִׁים מַחְלִיטִים לְהַתְחִיל לָרוּץ מַהֵר יוֹתֵר, רָחוֹק יוֹתֵר אֲנִי הֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת לָלֶכֶת לְאַט. אָז הִתְחַלְתִּי לָלֶכֶת וְהֵאַטְתִּי כְּכָל שֶׁהִתְקַדַּמְתִּי כָּךְ הֵאַטְתִּי. עוֹקְפִים אוֹתִי בְּרִיצָה מְהִירָה נָשַׁמְתִּי עָמֹק וְהֵאַטְתִּי."

איך מתחילים לתאר משהו שקרה איך חוזרים לאור מתוך החשיכה

סיימתי את תרגול הבוקר אחרי לילה של חוסר שקט אבל גם עם משהו שמזכיר חיוך

הייתי מאד עייף מן המסע חזרה אבל כבר על הכרית גמלה בליבי החלטה שהדבר הראשון שאני עושה זה לנסוע לפגוש את אמא שלי

סיפרתי לה על הקשיים של המסע ובפעם הראשונה בחיינו ניהלנו שיחה של בני אדם ולא אמא ובן

בן שהרגיש פגוע ממנה כל חייו שדווקא במקומות שבהם הרגיש הכי פגיע הכי חשוף הוא לא קיבל את האהבה שרצה

האהבה שהיה צריך בן שגמל בליבו החלטה נחושה כבר בגיל 8 שלעולם לא יראה את ליבו שוב

לא יחשוף את מה שהוא מרגיש את מה שהוא חושב כי הוא למד מתוך הכאב שכל פעם שהוא שם לא רק שאינו זוכה לקבל ממנה חיבוק שהוא כל כך רוצה הוא גם חווה שהיא פוגעת בו עוד

בן שגדל להיות אדם נטול אהבה עצמית

וכשאתה גדל ללא אהבה עצמית אתה גדל בעצם עם ההפך של אהבה

אתה גדל עם אשמה עצמית

אשמה על עצם היותך וככה אתה מסתובב בעולם

ילד מלא באשמה עצמית ובאותה מידה מלאה באנרגיה לחיים עם עוצמות של כאב וכעס עוצמה שירש גם היא מאימו

שבכל מפגש בינהם בן הכעס העוצמה ובן האשמה מתפוצצת פצצת אטום בתוך חדרי ליבו

וכל מי ומה שברדיוס הקרוב אליו נחרב עד אפר בעוצמות לא מידתיות

זה היה יכול להיות כל אחד וכל דבר

ברבות השנים זה כל מערכת יחסים עם אישה הפך להיות פצצת אטום מתקתקת שהספירה לאחור החלה כבר במפגש הראשון

ככל עם יחס הפוך

ככל שהחיבור היה טוב יותר עם בת הזוג כך הפיצוץ היה עוצמתי יותר מהחברה הראשונה ועד החברה האחרונה

מערכת יחסים שייצור זה עתיד להסתיים בפיצוץ אטומי גדול יותר

לא מבוקר יותר

פיצוץ שיחריב את כל מה שהוא אוהב

את כל מי שהוא אוהב

כעת הופיע אלמנט חדש הילד שגדל עם רצון לעוף הכי גבוה

חלם על כנפיים של דורס ענק כמו עיט החורש שהופיע בשמי המנזר בשעות הבוקר המאוחרות בן 10 ל13 כשהאוויר של אוקטובר החל להתחמם

הוא גלש לתוך ארובת האוויר שהחל להתחמם פרש את כנפיו והניח לאוויר העולה לשאת אותו בכל סיבוב גבוה יותר

עוד ועוד ועוד ללא שום מאמץ ללא אפילו משק כנפיים בודד אחד

הוא הגיע לשיא גובה ומשם גלש דרומה ממשיך את המסע ארוך הימים שלו לאפריקה

ואני נותרתי על הקרקע עם פצצות אטום שמתפוצצת בתוך ליבי בכל מחשבה על אישה בכל מערכת יחסים שהחרבתי

רק שהפעם פה במסע השתיקה הזה לא היה אף אחד שנפגע מסביב

ואני ראיתי שוב ושוב את תבנית חיי שהותירה אותי שרוי בעצב קשה מנשוא

וכאילו שלא די בו בעצב הזה גם נוספה לו תחושת הכלא של המנזר

נפשי הייתה  מוטלת חסרת אונים בקרקעיתו של מכתש שנפער מאלף פצצות אטום

ולא היה מלאך ולא היה שלום רק מוות ושממה ולב שפועם על 100 קמ״ש ואין לו מושג מה לעשות עם כל הכאב הזה עם חיבוק שהוא רוצה ואין אף אחד שייתן לו

פתאום נשמע צלצול הפעמון שקורא לשבת למדיטציה ואיך אפשר בכלל לשבת שכל מה שאתה רוצה זה להינתז למיליון רסיסים

ישבתי ולאט לאט נכנעתי עד אשר יכולתי לחוש רק את שריר הסרעפת עולה נרגע יורד

לא שמתי לב וחשיכה ירדה הלילה הופיע מביא איתו אל המערכה את השדים אשר המשיכו לעשות בי שמות אבל אני בשלי מקשיב לדבר היחיד האמיתי שאני יודע בוודאות שקיים

האמת היחידה שקוראת ברגע זה

שריר הסרעפת עולה ויורד סוחף איתו חמצן  פנימה משחרר אוויר החוצה

ואז לפתע מופיע אדון השדים מלאך המוות גולגולת חלולה שרודפת אותי בכל מקום בכל חוויה מאז הלילה ההוא בתור ילד שראיתי אותו בפעם הראשונה שהבנתי שאבא יכול לא לחזור מהמלחמה

הגולגולת  נעצרה מול פני עיניה החלולות פעורות לרווחה אל מול עיני פותחת את פייה ואמרה אני אקח  ממך את כל כמי שאתה אוהב את כל מה שאתה אוהב

ואני פקחתי את עיני רוחי מרוכז בנשימה שעולה ויורדת אמרתי לו בשלווה מלאה ״קח״

איך שסיימתי לומר הוא נעלם כלא היה ולמרות שהיה חושך מוחלט מסביב אור גדול נמלט מתוכי דרך כל נקבוביות עורי

נזכרתי ופרשתי את הכנפיים שהאור החדש ברא עבורי וכמו העיט שאיתי מעלה מעלה מתוך תחתית המכתש  נישא על תרמיקה חמה של אהבה עצמית ובדיוק שהגעתי לשיא הגובה הידהד הפעמון שקרא לסוף הישיבה

השעה הייתה כבר לפנות בוקר לא הצלחתי להבין את מה שהתרחש אבל הרגשתי שאני צריך לגעת בקרקע עם כפות רגלי

פסעתי החוצה הולך על האדמה פורק אליה את החוויה

אל מולי היה עץ אורן רחב היקף קליפתו סדוקה במרווחים גדולים מעידים שהוא בטח בן 80 ופשוט עשיתי את מה שרציתי כל כך

חיבקתי אותו

כשחזרתי הביתה אחרי סיומה של השתיקה הדבר הראשון שעשיתי היה לנסוע לראות את אמא שלי שבפעם הראשונה שיכולתי לדבר איתה ממקום שסלח ממקום שאוהב ולא כועס

היא חיבקה אותי ואמרה שהיא חיכתה לשיחה הזאת כבר 50 שנה ושכנראה הוספתי לה עוד לפחות 10 שנים

בוקר טוב חברים לחוויה.
משתפת שכבר אתמול בערב הכל הרגיש לי כמו חלום הכל מאוד מבולבל המון אנפורמציה ומאיפה מתחילים
לא תרגלתי אתמול וגם לא קמתי עם השעון בבוקר
לקחתי רגע פסק זמן מהכול
ישבתי וערכתי רשימה של החלטות מושכלות ברורות ומפורטות
מכאן בחרתי מה הכי חשוב כרגע מבחינתי (דבר דבר לא הכל יחד )
לומדת איזון בין העולמות ולומדת איזון בכלל
ענת, תודה רבה על ההזדמנות החדשה, על הדרך על החוכמה הנסיון והנתינה
אוהבת ומעריכה

היום קמתי יקיצה טבעית בשעה 4:30 בדיוק, לא מקריות בכלל, משהו עמוק בימים שעברנו יחד התחיל כל יום בשעה הזו בדיוק 4:30, והנשמה העירה אותי בכמיהה עמוקה אליו שוב.

״ חופים הם לפעמים געגועים לנחל …״

כותבת לכם כי היום אני חשה געגועים אליכם, כל אחד ואחת מכם.
מהדברים האלה שמעריכים רק כשהם אינם יותר.
חסרים לי הימים איתכם, הישיבות באולם איתכם, ההליכות באולם איתכם, הזמן לימוד שלי לבד ובו זמנית איתכם, הנופים, הטבע, היופי בכל פינה, האכילה השקטה, החושך שהתחיל וסיים כל יום – איתכם.
לא תקשרנו לא במילים, בקושי במבט, ובטח לא במגע, ובכל זאת יש בי געגוע למשהו מכם שנגע לי ברובד שאני לא הבחנתי בו עד היום ולא באמת מבינה עדיין.

משהו ב״לבד״ שלי חווה המון ב״יחד״ איתכם, היום הכתה בי ההכרה שהתקשורת שלי איתכם היתה שקטה ובכל זאת עמוקה משחשבתי.

מאחלת ״בריאות, אושר ושלווה״ לכולכם.

תודה ענת על שיעור מדהים ומופלא ❤️

"קול קורא למדוט, למדוט…"

המפגש הראשון שלי עם ויפאסנה היה לפני למעלה מעשור, בפושקר, שביקשו ממני לשמור על צעירה ישראלית בבית חולים ש"איבדה את זה" במהלך ויפאסנה. זה היה מחזה לא פשוט בכלל.
מאז, כמו הרבה מצבים בחיים שלי, יש בי משהו שרוצה לעשות תיקון לחוויות לא טובות, ואולי אפילו דווקא המקומות שהמפגש הראשוני אתם היה לא מוצלח- מסקרנים אותי אפילו יותר.

כאמור,לפני כמה ימים, יצאתי מהפרדס במנזר האחיות בעין כרם אחרי סדנת ויפאסנה של 5 ימים בהובלתה של ענת צחור, שכל מילה שאומר לגביה- לא תתאר את מה שהיא הייתה בשבילי בימים אלו- משענת, מלאך שומר, מראה, אך בעיקר מורה.

אני כותב, בין היתר, ובעיקר, כדי לסייע לעצמי לעבד את החוויה, שמבחינתי הייתה הדבר הכי קשה, הכי מדוייק, והכי מתגמל שעשיתי בחיי על כה (אולי רק להיות אבא עולה על זה).
אני עובר על הדברים שכתבתי בפנקס הקטן שלי לאורך הסדנה ובוחן את המקום שלי מולם כעת, מחוץ לרחם. את חלקם אנסה לנסח.
כמובן שאין לי שום יומרה או יכולת לומר שום דבר על ויפאסנה או על מדיטציה, אלא רק את הפרשנות שלי אליהם מתוך מה שאני חוויתי.

הדבר הראשון הקבוע שכולם שואלים אותי מאז שחזרתי הוא "איך היה לא לדבר 5 ימים?!". ואני לא מבין את השאלה. כלומר- אני כן מבין. גם אני חשבתי שויפאסנה זה לא לדבר. אבל בחוויה של אחרי, אני לא מבין את השאלה.
האתגר הוא לא השקט שבחוץ- הוא הרעש בפנים. כמה רעש יש בפנים.
ולא רק שצריכים לחיות עם הרעש הזה- צריכים להתעמת אתו, לעמוד מולו- לשלוט בו.
זה מבחינתי תמצית של כל מה שעשיתי שם- למדתי לשלוט ברעש שבראש שלי.

כמעט 10 שעות ביום (בסאשנים של 50 דקות) ישבתי על הכרית באולם התרגול, בעיניים עצומות לרווחה,בלי לזוז, בלי לגרד- ואימנתי את הראש שלי לקחת שליטה (הייתי אומר מיינד, אבל זה גורם לי להרגיש מתנשא).
היו עוד תרגולים מעבר לזה (מדיטציה בהליכה), אבל העניין שלי (ונראלי לי של רוב הקבוצה) היה עם הישיבה. לכל תרגול מחדש הגעתי בחרדת קודש ועם תפילה עמוקה שאצליח לנצח גם את התרגול הזה.
אבל מה הבעיה להתרכז בנשימה,על כרית,לשכוח מהכל ומכולם? כי שם מתחילים הרעשים, שם מתחילות המחשבות, שם מתחילות התחושות ושם עולים הכאבים.
הקלישאה אומר שאם אומרים למישהו לא לחשוב על פיל ורוד- אין לו ברירה אלא לחשוב על הפיל, כנ"ל לא למצמץ או לבלוע את הרוק.
אז יש ברירה. יש דרך.
ומה שהדהים אותי בדרך הזו היא שבמקום הנטייה הטבעית שלי להעלים דברים על ידי התעלמות מהם- כאן ההתמודדות היא דרך מפגש חזיתי אתם, באמצעות "קרן לייזר" של תשומת לב. ואז, כבמעשה קסמים- ההפרעות נעלמות. נעלמות. בחיי.

אגב, עלתה לי גם תובנה חינוכית מהלימוד הזה. הרבה אנחנו עסוקים בשאלה איך להתמודד עם הפרעות בכיתה. אז יש כאלו (כמוני) שמתעלמים ככל הניתן, יש שמשליכים החוצה את הגורם להפרעה. אך כאן יש דרך נוספת- להביט בהפרעה, במפריע, בילד. וכן. ההפרעה תיעלם. זה בדוק. (בחינוך קוראים לזה "לראות את הילד", אגב).

כניסה למדיטציה, כמוה לכניסה לים המלח. כל הכאבים והפצעים צפים- אך מה שיותר את הכאב- הוא גם מה שמשכך אותו.
ה"קלות" שבה כאבים "נעלמים" בילבלה אותי. לא הבנתי- אז כאב לי הגב או לא כאב לי הגב?!. ומה זה כאב בכלל? שאלתי את השאלה הזו את ענת בשיחה האישית היומית (פעם ביום מותר לדבר איתה 5 דקות לשאול שאלות). שאלה אותה- "כאב לי או לא כאב לי?"- והיא ענתה בפשטות: "כשכאב לך- כאב לך, כשהפסיק לכאוב לך- כבר לא כאב לך". הרגשתי שהיא צודקת, למרות שאני לא בטוח מה היא אמרה.

מילה על כללים. גם כאדם וגם כמורה, אף פעם לא היה לי כבוד מרובה לכללים (רבים יכולים להעיד על כך). מבחינתי, כללים נועדו למנוולים שלא יודעים לשלוט בעצמם ולחיות בחברה. תקנונים, חוקים, הלכות וכיוצא באלו- יושבים אצלי באזורים המאוסים והאינפנטיליים של החיים. אנשים נורמטיביים לא צריכים כללים (באופן כללי (: )
ואז שוב. ראיתי צד חדש בנוגע לתפיסה המוקדמת שלי.
מעולם בחיי לא הייתי תחת כללים נוקשים כמו שהייתי בויפאסנה (אולי בחורב יסודי).
להלן מקצתן:
השכמה (עצמאית) ב4 בבוקר
אסור לדבר או ליצור קשר בכל אופן שהוא עם כל אדם שהוא (גם מי שישן מיטה לידך).
יש 2 ארוחות צמחוניות ביום כאשר האחרונה היא בשעה 13:00 ואחריה- כלום (מי שממש במצוקה יכול לעוף על תמר אחד בשעה 16:30).
כמובן שאין טלפונים או כל קשר אחר לעולם החיצון.
אסור לצאת מגבולות המנזר.
אסור לקרוא כלום, לשמוע מוזיקה ואפילו לכתוב (טוב, בזה קצת חיפפתי)
אפילו להתלונן למורה שנגמר הנייר אסור- אפשר להשאיר פתק בקופסה.
ועוד כהנה וכהנה…

הכללים שמרו עלי. אפשר לומר שיותר מאשר אני שמרתי את הכללים- הכללים שמרו עלי.
זה לא היה יכול לעבוד בלי הכללים. הכללים נתנו לי ביטחון, נתנו לי חופש.
אני קצת במבוכה ביחס לכללים בחיים מחוץ למנזר. האם מה שחסר לי הם עוד חוקים והגבלות? האם שמירה אדוקה על הכללים- תהפוך אותי למורה טוב יותר? אני חושב שלא.
אני חושב שמה שהפך את הכללים לאפקטיביים כל כך בויפאסנה היה שהתמסרתי אליהם בצורה מוחלטת מתוך בחירה חופשית. גם הכללים הכי נוקשים לא ניתנו בכפייה ( טוב זה קצת נשמע כמו כת, סורי). בקיצור- נשאיר את הסוגייה הזו ב"דרוש עיון".

בשישי, בין השמשות היה לי רגע קומי. הייתי באמצע תרגול הליכה. ואז שמעתי צלילים מחוץ למנזר, משכונת עין כרם, בטח איזה רכב נחמנים שמפעיל שירי שבת בקולי קולות. "לכה דודי לקראת כלה..". אני הדוד. אני הולך. ואז חשבתי שבעצם אני כמו התחלה של בדיחה- אני מתרגל תורה בודהיסטית, במנזר נוצרי ושומע צלילים יהודיים. ממש קוסמופוליטי אני.

בתרגול האחרון של הריטריט קרה לי הדבר שאפילו לא חשבתי שיכול עוד לקרות לי. ישבנו כרגיל באולם, אך במקום לשים לב לנשימות, ענת ביקשה מאיתנו לשים ידיים על הלב ובצורה ממש לך מתיחה- למתוח את הלב ולפתוח אותו. ואז, כשהלבבות שלנו פתוחים היא התחילה לומר תפילה במבנה שחזר על עצמנו:
"מי יתן ואני אהיה בבריאות, אושר ושלווה"….
"מי יתן והמורים שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה". (במאמר מוסגר, מופלא בעיני המקום המרכזי שהויפאסנה נותנת למורה בחייו של האדם. וזה גם המקום להודות למורי ורבי שרגא בר און, שכמו הרבה דברים שני העשורים האחרונים- פתח בפני את העולם הזה)
"מי יתן וההורים שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה".
"מי יתן והילדים שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה".
"מי יתן והמשפחה שלנו יהיו בבריאות, אושר ושלווה".
ואז, פשוט התחלתי לבכות את חיי, בעצימת עיניים. ואני שומע שכך אצל כולם. והבכי נמשך ונמשך דקות ארוכות חד פעמיות.
(לא יודע אם זה קשור, אבל מאז, אין יום שאני לא מרגיש שאני על סף בכי. בכי ממש מילד ישן, מחשבה חדשה או כוס תה). הלב עדיין פתוח כנראה.

בקיצור (עכשיו אתה נזכר לקצר?),
אני מרגיש שזכיתי לראות עולם שלא ידעתי על קיומו. עולם שיש בו אמת, אחרי שכבר חשבתי שלעולם לא אשתמש במושג הקיצוני הזה. פגשתי את עצמי, בפרפרזה לבובר ביחסי "אני-אני" בצורה הכי קשה ומתוקה שיכולתי לדמיין.
אני מאחל לעצמי למצוא את הכוחות לחזור שוב.
האם אני ממליץ לאחרים לעשות ויפאסנה? שאלתי את ענת בעוד אחת מהשיחות האישיות "האם כולם יכולים לעשות ויפאסנה?" והיא ענתה "כולם ראויים לעשות ויפאסנה".

ולכל מי שדואג לי או חושב שגם אני "איבדתי את זה", תודה על הדאגה,
אני אותו מתן,
רק קצת יותר מתן.