שלושת מאפייני הקיום
שלושת מאפייני הקיום, או בשפת הפאלי – Ti-lakkhana, הינם החותם של כל תופעה, מצב, איכות ותכונה. סימני הקיום מופיעים במבנים החומריים ובמבנים התודעתיים.
אניצ'ה – כל הדברים המותנים הינם ברי חלוף, ארעיים, לא יציבים, זורמים ומשתנים. – sabbe saṅkhārā aniccā
דוקהה – כל הדברים המותנים הינם לא מספקים, יוצרים אי נחת וסבל. – sabbe saṅkhārā dukkhā
אנאטה – כל מה שמותנה ומה שלא מותנה הינו נטול עצמיות. – sabbe dhammā anattā
אניצ'ה ואנטה מאפיינים גם את העולם הדומם, דוקהה מובנה ביצורים חשים שהם שילוב של חומר ותודעה.
השחרור מבורות וראייה בהירה של סימני הקיום
הבודהה המכונה "יודע העולמות", ראה חשיבות רבה בידיעה ישירה של שלושת מאפייני הקיום על מנת להשתחרר מגורמי מכאוב שנגרמים כתוצאה מהבורות ושיבושי התפיסה ביחס למציאות.
הבורות או בשפת הפאלי אוידייה – Avidyā, כולאת את האדם בסבך של צורות תפיסה ובמחזורי חיים ניצחיים של טעויות שהתוצאה שלהם היא עוד סבל ומכאובים.
ראייה בהירה וישירה של שלושת מאפייני הקיום פורמת את סבך הבורות. כאשר מתרחשת ראייה בהירה לטבעם של התופעות אז נחלשים ונעלמים תעתועים, תאווה וכעס, המכונים "שלושת הרעלים", וחוכמה, שלווה ושימחה עולים ומתחזקים.
כאשר המציאות ניגלית, דרך התנסות וידיעה ישירה, ההכרה מזהה בכל רגע ורגע את סימני ומאפייני הקיום, היא מזהה את ההתהוות וההתכלות של הדברים, דבר שמוביל לתובנות ושחרור.
ראיה בהירה של שלושת מאפייני הקיום והבנה שלהם היא "התפיסה הנכונה" הקטר של "הדרך הנאצלת בעלת שמונת השלבים" שמובילה לשחרור וחיים טובים ומוסריים.
ויפאסנה ושלושת מאפייני הקיום
בזמן תהליך ויפאסנה תובנות מתרחשות כתוצאה מיישום עקבי של נתינת דעת במבנים החומריים ובמבנים התודעתיים.
בזמן תרגול סטיפאתאנה-ויפאסנה המודט מכוון תשומת לב, מודעות ותפיסה בהירה על מנת להתבונן ולהתוודע באופן מנטלי במצבים ובתנאים השונים אשר עולים במיינד ובגוף בכל רגע ורגע. נתינת דעת ומודעות ממוקדים ברגע ההווה בהתבוננות בשלושת מאפייני הקיום -Ti-lakkhaņa העולים דרך חמשת המצרפים – Pañca Khandha שהן התצורות של גוף ומיינד.
התבוננות והכרה בהופעתן, שהייתן והיעלמותן של תופעות, בהיווצרותן ודעיכתן, היא ההכרה בארעיות – אניצ'ה – Anicca.
התבוננות והכרה במצבים חסרי נחת, במצבים לא מספקים ובלתי נסבלים, היא ההכרה בסבל – דוקהה – Dukkha.
הנוכחות וההבנה שכל התופעות הינן מותנות, שהן פרי הנסיבות, שהן באות והולכות על פי טבען, שלא קיים סוכן בעל עצמיות קבועה, שלא הכל ניתן לשליטה והכל נעלם. זוהי ההכרה באי העצמיות – אנאטה – Anatta.
כאשר מתרגל הויפאסנה מתוודע לרגע ההווה הוא נוכח בהופעה והיעלמות של תופעות. המתרגל ייווכח שכל מושא או מצב מופיע ואז נעלם, עולה ודועך. ההכרה שכל דבר במסגרת הגוף והתודעה הוא בר חלוף ומשתנה ללא הרף, מכונה: התבוננות בארעיות – Aniccanupassanā.
בעוד מתרגל הויפאסנה מתבונן בטבען הארעי של התופעות, תחושות של חוסר נחת, אי סיפוק וסבל עולות: מצבים נפשיים עכורים, כאבים ולחצים. ההכרה בטבעם המדכא והבלתי נסבל של גוף ומיינד, מכונה: התבוננות בסבל – Dukkhanupassanā.
בעוד המתרגל ממשיך להתבונן ולהיווכח בעלייה ובדעיכה ובמצבים בלתי נסבלים של כאב ומצבי תודעה עכורים שגורמים למכאוב במסגרת הגוף והמיינד, הוא מתחיל להבין שמצבים אלו אינם תחת שליטתו של מישהו, והם עולים על פי טבעם, והם אינם שייכים למישהו, ושהם מחוסרי עצמי. הכרה זו מכונה: התבוננות באי-עצמיות – Anattanupassanā.
ההכרה הישירה בשלושת מאפייני הקיום היא תובנה אמיתית. אם אדם פיתח ויפאסאנה לדרגה זו, החכמה האינטואיטיבית יכולה להתפתח עד ההכרה בדרך, בפרי ובניבאנה – Magga, Phala, Nibbāna
